*
מדוע כך שואל אתה, לא ביקרנוך, מדוע לא סיפרנו לד פרטים׳ מדוע לא נסינו לנחם אותך. הוי, אב שכול, היודע אתה כיצד מרגישים אנחנו בחברת קרובי חללינו ? היכול אתה לתאר לעצמך את רגשותיו של חייל קרבי, העומד לפני הורים שכולים - והמתבייש כי עודנו חי, מתבייש בעובדה שהכדור אשר השמיד את היקר להם מכל פסח עליו ? הוא יודע את המבט הזה, האנושי כל כך, הטבעי כל כך, המבט האומר: אלי בשמים, למה המית הכדור דוקא את בננו... החייל הזה עומד לפנינו בריא וחסון ובננו מתפורר בקברו...
אכן, אבא, גם החייל האמיץ ביותר, גם החייל שנשא עשרות חברים על גבו מקו האש, שהסתער על אויב ועמד לבדו נגד טאנקים, גם החייל הזה פוחד בעמדו לפני משפחה שכולה.
ולכן אין הוא מבקר את קרובי חבריו שנהרגו, אף כי יודע הוא כי חובת כבוד היא לו.
"את מקום קבורתך לא אדע לעולם...״ כך מסיים אתה את הספדך.
טרגדיה נוראה היא להורים, אשר גופת בנם נשארה מוטלת בשדה, מבלי שתהיה אפשרות להוציאה. יודעים אנחנו את רגשותיך, האב, כי כך בדיוק מרגישים גם אנחנו. כמה מאתנו נפצעו בנסותם להחזיר לבסיס את גופתו של חבר הרוג? כמה פעמים התנדבו מיטב חיילי הקרב לחפש גופה שנשארה מטרים ספורים מעמדות האויב ?
אבא, לא מתוך פחדנות חבריו נשארה גופת בנך במקום שנשארה. פצועים רבים, אותם הפצועים שבנסותו להגיש להם עזרה נפל בנך, נשארו בשדה בבוקר בקרבת עמדות האויב. כל אדם שיכול היה עוד ללכת על רגליו, ובכלל זה פצועים קל, יצאו אותה שעה - חזרו מן השטח הבטוח אל לב המרחב השטוף כדורים - כדי להוציא פצועים אלה. רבים מהם חיים כיום, מתהלכים בינינו בריאים ושלמים. אם לא היתה אפשרות להוציא את גופת בנך, תהיה לך כנחמה שמחתם של הורים אחרים, אבות ואמהות, אשר במחיר זה ניצלו בניהם והוחזרו לעולם החיים.