*

יתכן שהיתה אפשרות להודיע לד על אסונך הנורא גדרו נאותה יותר. יתכן שרב חטאו של צבאנו הצעיר בשטח זה. מבין אני את המרירות הצורבת המכרסמת בלבך כאדם ששיכל אף הוא בן-משפחה, את אחיו שנפל חלל בצבא הבריטי בארץ זרה, יודע אני עד כמה כואבת דוקא המהלומה הראשונה, ומה חשובה הצורה בה יורדת מהלומה זו על ראשך. אותו צבא בריטי ידע כיצד לנהוג בשעה כזאת - מכתב חתום בידי המלך למשפחה השכולה שימש לה נחמת-מה ועזר להתגבר על ההלם הראשון. צעיר צבאנו, ויתכן כי אותם הקצינים והחיילים היושבים בעורף אינם יודעים עוד להעריך את רגשותינו את רגשותיך שלך, האב, ואת רגשותינו שלנו, חבריו של הנופל כקרב.

״יבוא יום וישראל ישכון לבטח, אז יקום דור חדש, ובחרדה וברטט של קדושה יזכירו את אלה שנתנו נפשם והקריבו את חייהם על הרות ישראל״, אלה הם דבריך. לא, לא הדורות הבאים בלבד ידעו לזכור ולהעריך. בראש וראשונה יזכרו ויעריכו את אלה אשר נפלו חבריהם בקרב - שותפיהם לשמחה ולכאב, לגאווה וליסורים. אלה מאתנו שיהיו בחיים בתום מבחן נורא זה, אלה שעברו את כור ההיתוך, הם שיזכרו.

לא באבל חסר-אונים, לא בצער מרפה-ידים, לא בפראזות נבובות, אלא במאמץ גברי של אנשים-לוחמים למען עולם יותר טוב, יותר יפה, עולם שלא יהיה בו עוד מקום לקרב ולרצח ולביזה, עולם שיהיה קיים למען האדם.

זאת נדרנו לעצמנו, חיילי הקרב, באותם רגעים גדולים בין חיים ומוות.

וזאת הנחמה היחידה שיכולים אנחנו להציע לך, אב שכול.

בליל-שבת, אור ל-15 באוקטובר 1948, בהתאספנו במגרש האמונים של הקורם למסיבת-שבת רגילה, קם דוד שני וקרא בקול רועד מהתרגשות את הדף הקרבי הבא:

273