התלהבות עצומה אחזה בנו. ברור היה לנו - זהו יום הקציר לזרע שזרענו בעיבדיס, בנגבה ובמשלט 105. סוף-סוף עברה היזמה האיסטראטגית לידינו. סוף סוף יוצא צבא ההגנה להלום במצרים לא רק ברובים ובמקלעים, אלא בטאנקים, בתותחים ובאוירונים.
ארזנו את חפצינו. היינו בטוחים שהגדודים יקראו לנו. וכי כיצד יילחמו כשמיטב הוותיקים המנוסים נמצאים בקורס ?
אך הנה באה האכזבה: - מפקד החטיבה החליט כי הקורם לא יפורק. מפקדי הגדודים הביעו את דעתם שהצורך במפקדים עולה על הצורך הדחוף בלוחמים.
בינתיים הוברר כי לא הטאנקים ולא המטוסים יכריעו, אלא הכידון. ב-16 באוקטובר כבשה יחידה של חיל רגלים את בית-חנון וניתקה את כל הכוח המצרי בין אישדוד וחולייקאת מערפו בעזה. למחרת מילאה החטיבה את שליחותה ההיסטורית, והבקיעה במהלומת-אימים אחת את שער הנגב. פלוגתו של יוש כבשה בקרב-מגע את משלט 113, ופלוגתו של מתי כבשה בהסתערות-כידונים נואשת את משלט-הצומת. זאת היתה אותה פלוגה אשר הפקירה בשעה השחורה ביותר, באשמת מפקד חסר-יכולת, את הגבעה 69. עתה קיבלה את תואר-הכבוד ״פלוגת הצומת״.
מהלומה רדפה מהלומה. יחידות של גדודנו כבשו את כוכבא. הג׳יפים של שועלי שמשון, ברדפם אחרי האויב, כבשו את בית-טימא. למחרת היום כבשו יחידות של גדודנו וגדוד אחר של החטיבה בקרב של כידונים, סכינים ושינים, את המשלטים המבוצרים מסביב לכפר חולייקאת. הפלוגות שהשתתפו בקרב אכזרי זה, שלא היה כדוגמתו בתולדות המלחמה הזאת, זכו לתואר ״הבוקעים״.
*
בקורם פרצה מרידה גלויה. אמנם נשלחנו לפעולות קטנות בקטע המזרחי של החזית, הטרדנו את זכרין, עזרנו ליחידות להתבסס בקובייבא ובצענו סיורים נרחבים במרחב עג׳ור וזכריה, אך ידוע ידענו כי חברינו בגדודים עומדים עתה בקרבות איתנים. לא הועילו הסברותיו של דוד שני, שהגדודים זקוקים עתה יותר מאשר בכל עת אחרת למפקדים מאומנים. ועדה ״חשאית״ בהשתתפות נציגי כל הגדודים החליטה לתבוע במפגיע את החזרתנו המידית לגדודינו.
בינתים הגיעו אלינו הרשימות הראשונות של ההרוגים והפצועים. האבדות היו קשות. בקרב על חוליקאת נהרג ״בולי״ שלנו, חיים בולמן, יחד עם רבים מאנשי מחלקתו, בהסתערות כידונים. יעקב בורשטיין, ״משי״, ״מוסה״ וסרמן, יעקב וולישקובסקי, כולם אנשי פלוגתנו לשעבר, נפצעו. שלמה אפלבוים, מפקד הג׳יפ שלי מימי ג׳סיר, נהרג.