סימני הקרב האכזרי מפוזרים בכל עברי המשלט. סגינים מגואלים בדם, ארגזי תחמושת, מימיות עזובות, ילקוטים, התותח הקטן שעובדיו לא שכחו בעת מנוסתם לקחת עמם את הנוקר שלו.
לפני יומיים, רק לפני יומיים. ישבו בבונקרים אלה חיילי האויב.
הם שניתקו את דרך המלך לנגב, הם שהבטיחו את עורף הצבא הפולש. עתה השאירו כאן רק סימנים עלובים לנסיגתם.
הנה הרובה המכוסה עפר. מישהו הביא אותי מארץ זרה, טיפל בו, רשם על רצועתו את שמו. איהו עתה, ״מישהו״ זה ? הנהרג ? הברח בריחת-פחד וזרק מעליו את נשקו?
והנה המורד בו נפל בולי. אני זוכר את המנגינה שלימדנו בימים הרחוקים של חולדה: ״העולם היה כה יפה וטוב...״
אני מנער מעלי את הזכרונות. הנה ה״וויקרס״, מכונת היריה שקצרה אותו ואת אנשיו. הקנה עודו מכוון אל המורד, ממנו הופיעה שרשרת ההסתערות - כאן עמד המצרי וירה עד הרגע האחרון - עד שהגיעו אליו אנשינו והרגוהו ליד מכונתו...
מאחורי העמדות מוטלות בשורה גוויות חללי-האויב. עדיין לא הספיקו לקברן. הריח מבהיל. בכל זאת מושך אותי משהו להתקרב אליהן, להסתכל בפניהן.
סעידי רחב כתפים, ובעל זקנקן שחור שוכב על גבו. הכדור חדר לבטנו, והדם נשפך על מכנסיו. פניו התעוותו, כאילו נזכר ברגע האחרון בבדיחה. העינים פקוחות לרווחה. - עיני מת קפואות.
לרגע קט אני משוחח אתו, עם האויב המת. מה הביא אותו ארצה ? משמעת צבאית ? אידיאליזם ? האם היה נשוי ? אב לילדים, אולי ? מוזרות דרכי הגורל. אילו היה אותו בחור משלנו טועה בכוון במילימטרים אחדים, מן הסתם היה סעידי זה יושב עתה בבית קפה במג׳דל, ואולי היה כותב מכתב צוהל לאשתו, או חולם על נשים. ואילו עתה הוא שוכב כאן, אצבעותיו התחפרו בעפר וקשה לך להחליט אם בן-אדם מוטל כאן, או סתם משהו אשר במקרה דמות אנושית לו.