והנה הסעידי השני. פנים שחורים כפני כושי, מבותרים לשנים ע״י דקירת כידון. מן הסתם אחד מאלה שלא ברחו, שהחזיקו מעמד עד הרגע האחרון, שלחמו בכידון ובנשיכות-פה. מה המריץ אותו להעדיף את המוות על החיים ? פקודה ? או איזה רגש של כבוד ?
מוטלת כאן אשה צעירה כפרית. מה עשתה כאן. במשלט ? ודאי חיפשה תענוגות, נלוותה לקצין צעיר - ונהרגה כאן, מרחוק, על-ידי כדור שלא ידע להבחין בלהט הקרב בין זכר לנקבה. המוות מטשטש את ההבדל בין המינים. הוא מחק כל רמז לעדינות נשית. בכל זאת זרה המתה לחבורת הגברים, זרה לתמונת-בלהות זו של קרב-מגע.
אני פונה עורף למתים. במרחק חמשה צעדים תוססים החיים מתלוצצים בחורים בלתי-מגולחים, בודקים נשק שנפל שלל, מפרקים ולומדים את ה״וויקרס״ הכבד. וויקרס זה, אותה מכונה שקצרה בשורותינו, הצילה חיים רבים - כשאך התבססו הכובשים במקום והחלה התקפת הנגד של האויב. שבוי ערבי לימד אותם באותה שעה את השימוש ב״וויקרס״, שלא חסרה לו תחמושת. ומיד החל לפעול כלפי בעליו הקודמים.
בבונקרים מסתדרים החיים, נפרשות שמיכות, מתחלק מזון עברי ומצרי. הצופה, על משקפתו, צופה כלפי האויב מרחק קילומטרים ספורים. מפעם לפעם מגיע פגז או שראפנל, מתפוצץ ומפזר את רסיסיו.
על הארץ מונחת חוברת ערבית מלוכלכת. אני משתדל לפענח את הכותרת: ״וזארת אל-דיפאע אלווטני - אמנות המלחמה״.
אכן, ליד שולחן הכתיבה, בעולם המלים והרעיונות, יתכן, שזוהי ״אמנות״. אך כאן זוהי מציאות אכזרית - חיים נגד חיים, מתכת המתחפרת בבשר, שריקות המבשרות את המוות ורגבי אדמה בהם תוססים החיים.
ב-22 באוקטובר שוב הוכרז על הפוגה. אך אנו המשכנו לרבוץ במשלטים של חולייקאת. היינו בטוחים שהאויב יפר את ההפוגה כדי לחלץ את כחותיו מן הכיתור. בכל זאת שרר בשוחות מצב רוח מרומם.