במבצע נועז נחלץ האויב מן הכיתור, ללא קרב. בחשכת לילה הניחו מהנדסיו רשתות ברזל על החול הרך לאורך שפת-הים מול בית-חנון. בדרך זו הוציא מן ה"כיס״ את כל כחותיו, על ציודם הקל והכבד. רק לאורך הכביש בין משטרת עיראק-סואידן ועיראק-אל-מנשיה נשאר כוח מצרי של שלושת אלפים לוחמים, והחזיק מעמד ללא כל תקוה להיחלץ מן הכיתור.
האבדות של מבצע ״עשר מכות״ - פגעו גם בדרגות הפיקוד הנמוכות. מטה החטיבה פקד להחזירנו למחנה הקורם ולזרז את קצב האמונים.
*
במחנה הקורם נודע לנו מתוך העתונות על חוקת המשטר והנוהג שהונהגה ע״י המטה הכללי. אנחנו, ותיקי הלוחמים בדרום, התנגדנו לחוקה זו בכל לבנו ונפשנו. הבינונו כי היא סותמת את הגולל על קברו של אותו צבא עממי שהציל את הארץ בימים השחורים ביותר, שמיגר את האויב וששרידיו הבקיעו זה עתה את שער הנגב.
בקורם פרצו וכוחים סוערים. רוב החברים התיחסו אל כל הענין בצחוק. היש דבר מגוחך יותר - כך טענו - מאשר לאסור על חייל לגדל זקן ? אך אני ידעתי - זהו מעשה מחושב, שתוצאותיו ישנו את עצם דמותו של צבא ההגנה - נצחון סופי של רוח העורף על רוחה של החזית. רוחו של צבא-הנחשונים, ששרד ביחידות השותתות-דם על אף האבדות, נפגעה ביום זה.
3 בנובמבר, 1948, קורס המם-כפים.
טפות הגשם הראשונות מטפטפות על האוהל. מישהו מעיר אותי הגיעה שעתי לשמור. בחוץ קר. הרוה מיבבת, ונדמה כאילו תרים עוד מעט את המחנה כולו ותשא אותו מעבר להרים וגבעות.
קר לי. אני חתר לאוהל, מפשפש בחושך בארגז שלי עד שאצבעותי נוגעות באריג של צמר רך. הנה הסודר. אני מכניס את חציו האחד לתוך משנהו, מקפל את השולים ושם אותו על הראש.
כובע-גרב, כובע-גרב!... בצפותי לתוך החשכה אני מתחיל לחלום.
ועם החלומות, צפים הגעגועים - געגועים לימים עברו, לתקופה שהיתה, בלי ספק, תקופתנו היפה ביותר בצבא.
*
אני מסתכל בפניו של חברי, ופתאום אני זוכר ליל-שמירה אחר,