לפני חצי שנה, בחולדה העברית. והנה נזכר גם הוא, והזכרונות שוטפים את שנינו, ואנו מתחילים להזכיר איש לרעהו פרטים נשכחים מאותם הימים, ומתלהבים, וצוחקים, ומרימים את קולנו, עד שמישהו מדרי-האוהל שואל: ״מה קרה, לכל הרוחות״.
״נחשון״... ארוחה של לחם יבש וסרדינים הנבלעת על-ידי הכיתה תוך צחוק ורטינה... סיור בבוץ הנדבק אל סוליותיך עד שהולך אתה על עקבים גבוהים כצעירה פאריסאית. מאה וחמשים כדור ושלושה רימונים בכיסיו המופלאים של בטל-דרס אוסטרלי, כך שחזה הבחורים דומה לחזה של בחורות... שעות הפחד המעיק לפני הפעולה הראשונה, והתפרצות-הגיל בשעת ההסתערות, כשנוכחת פתאום לדעת שעמדת במבחן... ארוחת התרנגולות בדיר-מוחיסין הכבושה, זה הכפר הראשון שנכבש על-ידי צבא ישראל מתוך מטרת-כיבוש ברורה... ה״אמבושים״ האין-סופיים בשמש הצולה את אבריך, השעמום המכרסם, הנסיעה לירושלים על גבי מכונית של גבינה. הגאווה הצוהלת בשעה שנפגש אתה בכביש בשיירה אנגלית, והללו מסתכלים בנשקך המבריק ושותקים... קבלת הפנים הנהדרת בירושלים ביום השבת, כשהעיר כולה, על בנותיה החמודות, יוצאת מבתיה. פגישה עם אנשי הקסטל לצדי הדרך, אהבת החברים המשכיחה פתאום את כל העקיצות בין פלמ״ח וחי״ש... החופש הראשון, כשכולנו צווחים במלוא נשימתנו ״האמיני יום יבוא״ והבריות מסתכלות בנו באהבה... שלוש יריות-כבוד ליד קברו הפתוח של חבר שנפל... הפטרול הנע בין עמדות השמירה בבסיס, המוביל אותך מפעם לפעם לחדר-האוכל של הקבוץ, בו מגישה נערה חמודה קקאו ולחם ואינה רוצה לאמר לנו מה שמה...
היתה זו התפרצות-פתע של כוחות-החיים של דור שלם, זה הדור שגדל בארץ ואיש לא עמד על מהותו, זה שיצא לקרב בשירה ובצהלה, שהתלוצץ באש הצלפים, שנרדם בנקודות ההיערכות חצי שעה לפני ההסתערות המכרעת, שרטן וגידף וקיבל באהבה את כל תלאותיו של הקרב בצבא בלתי-מאורגן, שיצר, ביחידות, רוח של חברות בין חייל לחייל ובין מפקד לחייל.