הזלזול המחפיר בחיל הרגלים לא היה אלא סימפטום לזלזול כללי באדם, שהשתרר בעורף, ושבא לידי גילוי עליון בחוקת המשטר והנוהג. אנשים שלא הבינו כראוי מה התרחש באישדוד, בנגבה ובחולייקאת, התימרו לייצג דעות צבאיות ״מודרניות״. הם לא ידעו שדוקא פעולת ״עשר המכות" הוכיחה את אי-יכולתו של הטאנק ושל המטוס לכבוש שטח מבוצר. הכידון של החייל הרגלי הבקיע את שער הנגב.
במרירות מיוחדת חשבתי על ״סופרי צבא ההגנה לישראל״ שלא השתתפו מעודם בקרב ושפיטמו את הישוב ברשימות שנכתבו בנוחיות רבה במטות הסיבתיים או חזיתיים. הם לא ראו בתפקידם הזמנה ללוות את החייל הרגלי בהתקפת-לילה או בהסתערות-כידונים, כשם שעשו זאת אלפים רבים של סופרים צבאיים בכל הצבאות במלחמת העולם האחרונה.
לא פעם גבר בי הרצון להיות בעצמי ל״סופר צבאי״, ״לצלם״ את החייל הפשוט בקרב, להעמיד את הישוב על העובדות האמיתיות. האמנתי כי אם תהיה לי האפשרות להשתתף בכל ההתקפות המכריעות, ולא רק בפעולותיה של פלוגה אחת, אוכל במידת מה לתקן את העוול הממאיר ביותר של המלחמה. אולם המחלקה הצבאית בעורף, שהעניקה את התואר ״סופר צבאי״ לאנשי-עורף מופלגים, אסרה את הכתיבה על חייל שביקש להיות סופר קרבי. המשכתי לשלוח רשימות בודדות לעתונות, אם כי פרוש הדבר היה הפרת פקודות רבות.
*
ימים אחדים אחרי כיבוש משטרת עיראק-סואידן שלחתי לעתון רשימה בשם ״הבו כבוד לנמלת החזית !״ נדמה לי כי סיכמתי בה את רוחה המגובשת של החטיבה כולה.
13 בנובמבר, 1948. מחנה הגדוד.
אני מעלעל בעתון מצויר שהתגלגל איך שהוא, בדרכי סתר נעלמות, למשלט. אני מסתכל בתמונות. הנה כך, אני אומר לעצמי, רואה האזרח "אי-שם בעורף״ את החזית.
התמונות יפות ומקושטות בכתבות מפוצצות. אמנם, הצלמים והסופרים לא באו לקוי האש ממש, אך בכל זאת טרחו ועמלו לתת ל״קהל״ את המטעמים המבוקשים. הנה טאנקים, משורינים, ג׳יפים, תותחים, מטוסי-קרב, סוסים - כל אשר תבקש ; ״חיות״, ״שועלים״, כל