מיני חיות. ורק יצור אחד חסר כאן - זה אשר קראו לו "נמלת החזית״.
בקיצור, חסר חיל הרגלים. הוא כאילו נעלם מתוך התמונה. הוא לא היה די רומנטי, די מפוצץ, די מושך את הלב. ״למה לי לבזבז את זמני על יצורים אפורים אלה״, חשב בלבו הצלם, ״כשמסביבי חביבי הקהל, שלל צבעים ותלבשות ?" והסופר הצבאי הלך בעקבותיו. תגיד אשר תגיד - חיל הרגלים אינו חיל סנסציוני. על שום מה נכעס, איפוא, על הסופר, אשר אחרי ככלות הכל הסנסציה היא משאת נפשו ?
*
הנה תמונה אפקטיבית ויפה - ״פורצי הדרך לנגב״. ארבעה בחורים על ג׳יפּ, מקלעים, חיוך.
אנכי אהיה האחרון לשלול כבוד מיחידות הג׳יפים. היו להן תקופות של זוהר. היה להם חלק בהכרעה, וכל אשר נמנה עמהם באותם הימים, זכות לו לגאוה.
אלא שאם מדובר על ״פורצי הדרך לנגב״ ישנם אחרים הזכאים יותר לתואר. באותו לילה גורלי עת עלו שורות הפורצים על משלט 113 הנודע - חגג את הכתרתו מלך חדש בשדות הקרב של ארץ-ישראל - המלך כידון. הוא אשר כבש ; הוא אשר פילס דרך. הוא לא רחף באויר. החזיק בו זוג ידים, בכידון זה, ידיו של חייל אשר תמונתו לא פורסמה בעתון המצויר, באשר אין בו כל יסוד סנסציוני, צעיר אפור ופרוזאי וחסר פרטנזיות. חייל פשוט בעל רובה, כידון וזוג רגליים. הנה לכם ״פורץ הדרך לנגב״.
תאמרו - זה מעט. תמונה זו אינה שונה במאומה ממאות תמונות אחרות. על זה קשה לכתוב. אין כאן חומר למאמר מפוצץ, לצילום שירעיד לבבות.
הבה נסתכל לרגע קט באותו בחור פשוט בעל זוג הרגליים והכידון.
היו ימים והרעותם לקראתו - התזכרו ? מלווי השיירות לירושלים, אנשי ״נחשון״, כובשי הקאסטל ודיר-מוחיסין. אז עוד היה יצור רומנטי, לא כן ? את כובע-הגרב שלו צלמתם בכל הפוזות. טאנקים וג׳יפים לא היו עדיין. הסתפקתם במועט.