*
עברו ימים. בשמים טס האוירון הראשון. בחור מחייך מציץ מעל לשריון ה״בראֶן-קאֶריאֶר״. את החייל הרגלי המסכן שכחתם. אולם בלא ליווי של סופרים וצלמים עשה בכל זאת את שלו. בקרב דמים עמד מול האויב בלאטרון ואיפשר את פתיחת דרך-בורמה לירושלים. הוא ירד על הפולש ליד אשדוד, ובפעולה פרוזאית ורבת-אבידות עצר את התקדמותו. הוא תקף, תקף בשנית, בשלישית וברביעית את עיראקסוידאן. לא תמיד הצליח. לעתים קרובות נכשל. ציודו היה עלוב, בהשואה לפלדה המבריקה של המצרי. היו לו, כאמור, רק רובה וזוג רגליים. גם כידה לא היה.
ובכל זאת, הכידון אשר הבקיע את הדרך לנגב, באותם הימים הושחז. במאות פעולות ״שגרתיות״ ופרוזאיות שלא חדרו לדפי העתון, במיליונים של צעדי-רגלים שלא השאירו אחריהם עקבות...
*
הנה תמונה שניה, ״כובשי מבצר עיראק סווידאן״. קיר מנוקב בפגזי תותחים, טאנק וכמה בחורים המרכיבים משקפי-נהיגה.
אמת ויציב. הטאנקים היו הראשונים באותה פעולת-בזק שהכניעה את המבצר. ובכל זאת, קשה לך קצת לעכל את התמונה. היא מעוררת בך זכרונות רבים מדי. ההתקפות על אותו מבצר ארור - כמה היו ? ימי המצור של נגבה. הקרב ההיסטורי על המשלט. כל אותה פרשה שהכשירה את הקרקע לפעולת הבזק הקלה.
״כובשי מבצר עיראק סווידאן״ - האם לא מגיע תואר זה גם למנחם ברוצקי, שרץ בראש גל-הסער ונפל ליד גדר המבצר באחת ההתקפות שנכשלו? אמנם, הוא לא היה טאנקיסט, רק חייל פשוט בעל לב אמיץ ורגלים חסונות. ואם רצונכם לפרסם תמונות, מדוע לא תפרסמו את תמונתו של אפרים מקובסקי, מם-כף פשוט, שנפל במערכת נגבה בשעה שניסה להציל את חייו של חבר פצוע ן או את תמונתו של משה בן-משה, חייל שתקן וענוותן שנפל אף הוא באותה צורה ? והרי תודות להם, ולחבריהם, לא נפלה נגבה בימים הגורליים,