כשלא הופיע עוד אוירון-קרב עברי בשמי הדרום.
הנה, שכחתי. אין בהן, בתמונות אלו, כדי לספק את תאוות-הראיה של הקהל. יתכן. אך לדידי, יש בהן משום ענין. כדאי אף כדאי להסתכל בתמונות אלו. אם תתבוננו היסב תמצאו בהן את סוד הנצחת אשר נצחנו. פנים פשוטים אלה של חללי נגבה-גראד ילמדו אתכם יותר מאשר תמונות הפאר של טאנקים ואוירונים. לא הפלדה הכריעה. הכריע האדם אשר עמד מול הפלדה, ימים ושבועות וחדשים עד אשר ירד האגרוף במהלומת פתע מזהירה אחת ונתן לכם את הכותרת המצלצלת בעתת הבוקר...
*
תנו כבוד לטייס, לטאנקיסט, לג׳יפּאי ולתותחן. הם נתנו את כל אשר יכלו לתת. יש להם מניות בקציר הנצחת. אולם אל תשכחו כל אלה מצווים על הנשק המסייע.
מסייע - למי ? לזה אשר שכחתם אותו בצילומיכם וברשימותיכם, לאותו מלך הלבוש שקים, לאותו ענק בעל אלף הרגלים אשר הוא נותן את הדם ואת הזיעה, הרובץ במשלטים וחופר באדמה ויורה ברובה ומסתער בכידון וכובש ומתבסס - לחייל הרגלי.
תנו כבוד לנמלות החזית האפורות, כי בעודכם רודפים במצלמותיכם אחרי חיות האגדה, נושאות הן את מליוני הגרגירים של הנצחת.
עם חזרי לגדוד קיבלתי פקודה להצטרף יחד עם חברי שלום כהן לפלוגה ג׳ של הגדוד ולפקד על כיתת-רגלים.
הפקודה גרמה לי משבר נפשי קשה. ידעתי כי עם הופעת הכידון כנשק מכריע בקרבות ירד ערכם של הג׳יפים במידה מסוימת והוגבר בהרבה ערכו של חיל הרגלים הפשוט. ידעתי שתפקיד חשוב הוא להטביע את רוח החטיבה בלבם של חיילי-הגח״ל שהצטרפו לשורותינו. לא התביישתי גם בשמה של הפלוגה, שזכתה בחולייקאת לתואר "הבוקעים׳׳.
אך מאידך הרגשתי כאדם שנועלים בפניו אח דלתות ביתו. פלוגת "שועלי שמשון׳׳, בגלגוליה השונים, היתה ביתי מאז יומי הראשון בצבא. התקשרתי אל אנשיה כפי שרק חייל קרבי יכול להתקשר אל חבריו לפלוגה. והגה הוטל עלי להצטרף לפלוגה בה לא היה לי כמעט חבר אחד.
אך הפקודה היתה פקודה. נעשיתי למפקד-כיתה בפלוגה ג׳.