הם מסתכלים ומבינים.
״עכשיו תפלו יחד אתי. ט-ען! לנפול מיד! יותר מהר!״
והפעם הם נופלים על הקוצים. נצחתי. נצחון קטן. אך לי זה חשוב.
בקורם למדתי כיצד לנהוג בדיוק כשאני מפקד על כיתת-החוד והאויב פותח באש. למדתי כיצד למצוא את דרכי בלילה מעונן וכיצד להתגבר על בעיות טקטיות מסובכות.
אולם בקורם שכחו ללמד אותי כיצד להאכיל 40 בחורים רעבים אשר לאיש מהם אין כלי אוכל. גם לא לימדוני כיצד להוציאם לשמירה ולא״ש-לילה כשהם רועדים מקור ואין עדיין אפשרות לספק להם בגדי חורף.
ובכל זאת, איך שהוא מתגברים על הכל. בדרכים כשרות ופחות כשרות נרכשים כלי אוכל אחדים. אם אין לכולם - משמע שיש לאכול בזה אחר זה. אני מפקח על הסדר, מנסה להמציא בדיחה שקל לקלוט ולתרגם אותה, ומחכה לסוף. בינתיים אני רואה שהם מתלחשים בצרפתית. ובכן, מתבשל משהו. מה ? לבסוף ניגש אלי אחד, שליח הצבור.
״קומנדנט״, הוא אומר ודוחף לידי את כלי האוכל. אני לוקח אותם ומוסרם לאחר. הלה מנסה להסביר לי בצרפתית שרוצים הם כי אוכל תחילה. אני מסרב. ואלה העומדים בסוף, כשפניהם עקומים ולבם מר על העולם ועל הצבא, שותקים.
אחרי האוכל מוטל עלינו להעמיס חול על מכונית ולהביאה למחנה כדי לרצף את אוהלינו לקראת עונת הגשמים. אני מסביר להם את התפקיד, והללו מתחילים לרטון. הם באו ללחום, לא לעבוד. כיצד להסביר להם שהחייל הרגלי הוא לוחם ופועל וסבל גם יחד ?
בהגיענו למקום אני מצווה עליהם לרדת, אולם הם מתמהמהים.
אני שואג בקול גדול. הם יורדים, עומדים מן הצד ומחכים.
אני מבין - מלים לא תעזורנה. יש ומלים עוזרות - מלים פשוטות, מעטות ונוקבות. אך דימוסתנס וציצרו לא היו מלהיבים את קהל השומעים אילו היו צריכים להזדקק למטה של מתורגמנים.