ובכן - מעשים. אני נוטל לידי את ומתחיל לחפור, כאילו איני מרגיש בדבר.
הללו מתלחשים, מצביעים עלי ומטכסים עצה. אחד מהם לוקח את ומתחיל להעמיס חול. אחריו שגי, שלישי ורביעי.
עוד קרב קטן שהוכרע לטובה.
בעית הבעיות היא הדייקנות. אי אפשר להרגיל אותם לצאת מן האוהלים מיד בהישמע קול השריקה. עיכוב של רבע שעה עד עשרים רגע הוא רגיל.
באחד הימים נמאס לי הדבר. הם אחרו עשרים דקות. איני אומר דבר, נותן להם רמוני-אמונים ומוביל אותם לשדה האמונים.
רק שם אני מעמיד אותם.
״שימו לב. הצבא לא אוניברסיטה. באוניברסיטה מי שרוצה בא.
מי שלא רוצה, לא בא״. המתרגמים- מתרגמים. ״הצבא לא משחק. עוד מעט אתם ואני נצא יחד לחזית״. בעברית איננו אומרים ״חזית״, אלא ״משלטים״ או ״קוים״. אך בלועזית זוהי מילת קסם - ״פרונט״, ״פרונטה״. הם מתמתחים. ״האמונים לא בשבילי. האמונים - בשבילכם. אני יודע לשמור על עצמי. אך חייל לא מאומן בחזית נהרג״. אני נזכר בפאנפילוב. ״מישהו מכם רוצה למות?״ לא, איש מהם אינו רוצה למות.
״אם כן, שימו לב. הרימון הוא נשק מסוכן מאד. לה-גראנאד טרה דנג׳רה...״
בלא משים אני משוה אותם למחלקה בה התאמנתי לפני שנה כמעט. מחשבה מלנכולית במקצת. מי מן ה״ותיקים״ האלה נשאר במקומו ז חלק נהרג, חלק נפצע, חלק (גרוע מכל) הסתדר בעורף. פרצוף מוכר מן הימים ההם כמעט ואינך פוגש עוד. והנה באים הללו ותופסים את מקומנו. הם חדורים רצון טוב. הם רוצים, ברובם, ללחום ולהיות חיילים טובים. ובכל זאת, שונים הם מאתנו. אין להם אותה בתצחוק של חרות, אותה צהלה של בריאות, אין להם גם אותה גאוה