טבעית המורדת בכבלים של משמעת, אשר ציינה אותנו עת יצאנו למבצעי ״נחשון״ ו״מכבי״.
ובכל זאת, בחורים טובים הם. עם רובם מוכן אני לצאת לקרב ללא היסוס. איך אומר אותו שיר ו ״דור הולך. דור אחר בא...״ יש וגם מם-כף צעיר מרגיש את עצמו זקן מאד, אף כי חוק המשטר והנוהג גילח לו זה עתה את הזקן...
כעבור ימים מעטים מאד של אמונים, בהם נסינו לגמול לאנשינו אותו יחס לו זכינו אנחנו בראשית המלחמה בשורות ההגנה, קיבלה הפלוגה פקודה לתפוס קטע בחזית כיס-פלוג׳ה, מדדום לעיראק-אל-מנשיה. בחזית זו התנהלה מעין ״מלחמה זעירה״ בין המצרים המכותרים ובין כוחות-הכיתור. המצרים ניסו מפעם לפעם לפרוץ את הכיתור, ואילו אנו השתדלנו למנוע גם את הגנבתם של מצרכי המזון מבעד למשלטינו בלילה. בלבנו רחשנו כבוד רב לחטיבה המצרית המכותרת - פאר הצבא המצרי - שהחזיקה מעמד בתנאים האיומים ביותר.
בחרדה מסוימת יצאתי עם כיתתי לדרך. זו הפעם הראשונה נפל בחלקי לפקד על אנשים בחזית. והעובדה שלא היו אלה בחורים ארצישראליים מאומנים, אלא אנשי גח״ל שתנאי הארץ זרים לד,ם, העיקה עלי לא במעט. תפסתי משלם במרחק של קילומטר מן האויב המכותר.
28 בנובמבר, 1948. מול עיראק-אל-מאנשיה.
לפנות ערב תפסנו את המשלט. שיכנו את האנשים ב״ביבאקים״ הקטנים, חילקנו את השמירה וד.צבנו את המקלעים.
הביבים נמצאים ברכם האחורי, ואילו העמדות לשמירת לילה נחפרו ברכס הקדמי. מאחר שחובה היא לאנשים להימצא ליד העמדות כדי להיות מוכנים בכל עת להתקפת האויב השואף להתפרץ, אין הם יכולים לישון באהלים. הם גוררים את המזרנים והשמיכות לקרבת העמדות.
ערב זה - חויה הוא לכולם - ערב ראשון הוא להם בחזית. ״זה הכל כמו... כמו... חלום״, אומר יהושע, פריסאי קטן שקלט