ובכן - חזרה לעמדות. יש להכניס את הרובים מתחת לשמיכות.
יש לדאוג לערנות השומרים, אשר אינסטינקט ראשוני ממריץ אותם להתכסות בשמיכה.
לילה ראשון בחזית... לא כך תארו לעצמם את פני המלחמה. לא כך מתאר לעצמו את המלחמה גם האזרח בעורף. הוא חושב על פגישות דרמטיות עם האויב. על פעולות קומנדו מרתקות, על מעשי גבורה עילאיים. והוא אינו יודע שהקרב הוא רק צוק בודד ותלול בים של סבל, סבל המשכיח את הסכנה. את הכל.
נמלות-החזית שוכבות ברגע זה בבוץ, רטובות, רועדות, חסרות-ישע. התקפת-פתע של האויב, ברגע זה, תהיה בה משום גאולה. הגשם, הבוץ, הקור - כל אלה גרועים יותר. הם ינוצחו, איך שהוא, אך לנצחון זה לא ישירו שירים, לא יסריטו סרטים, לא יקדישו סימפוניות - אף כי נצחון זה דורש יותר גבורה ויותר אומץ לב מכל נצחון בשדה-הקרב.
כעבור כמה ימים נוכחתי שאנשי, חרף ליקוייהם השונים, יחזיקו מעמד. תנאי החזית הוכיחי כי צדקנו, שלום כהן ואנכי, כאשר החלטנו להתיחס אל אנשי הגח״ל באותו רוחב-לב ויחסי-חברות שהיינו רגילים להם בכיתות הארצישראליות.
אחזה בי שוב אותה רוח שובבה של החזית. ללא הצלחה רבה נסיתי לשכנע את אנשי לקבל את סבלות החזית ואת ברכותיה בחיוך של "אין דבר״. בשעות הפנאי המעטות, בישבי בביבאק מול התל היפה של עיראק-אל-מאנשיה, כתבתי פיליטונים.
2 בדצמבר, 1948. מול עיראק-אל-מאנשיה.
באמת, איני מאמין באמונות טפלות קראתי ספרים בפסיכולוגיה. יודע אני את התיאוריות על המודע והלא-מודע. סוף-סוף איני בן ימי-הביניים. אני יליד-המאה ה-20, אדם מודרני בהחלט...
לא, אל תקשיבו לדברי חברי. יודע אני, הם רוצים להוכיח לכם שהאמנתי בכל מיני אמונות-הבל. זהו תכסיס מתועב. האמת היא