שהם מאמינים באמונות הבל אלה, והריהם רוצים להטיל את כל הענין עלי, מנוולים שכמותם.
קחו, למשל, את שלום, הקיבוצניק השמנמן היושב שם בפתח האוהל, החובש את הכובע האוסטרלי המטונף והמעוך. ובכן, הוא מאמין שאין הוא יכול להיפגע מכדור או מפגז כל עוד הוא חובש את הכובע הזה, פשוט מפני שחבש כובע זה בחמשים פעולות ולא נפגע. חי נפשי, בנגבה סרב לחבוש כובע-פלדה, והתהלך בין הפגזים כשאותו כובע אידיאוטי מתנוסס על ראשו...
האם אני חבשתי כובע-פלדה בפעולות ? בעצם, לא. מבינים אתם,
היד, לי כובע משלי, כובע-מצחיה של הצבא היווני שנתגלגל פעם לידי, איני יודע כיצד. למען האמת, אהבתי כובע זה, ואיני יכול להיפרד ממנו. אפילו כשעפתי מתוך הג׳יפ וחברי רצו לשאת אותי עיכבתי אותם לרגע והכרחתי אותם לקחת את הכובע. אין לזה שום קשר עם אמונות טפלות. זה סתם ענין סנטימנטלי, אתם מבינים...
והנה, שם באוהל השני, יושב שלמה. זהו סתם משוגע. הוא מטייל תמיד במטר הכדורים כאילו היתד, זאת שפת-ימה של תל-אביב. הוא טוען שלכל כדור יש כתובת אם רשום שמו על הכדור, ייפגע ; ואם שמו אינו רשום שם, לא ייפגע. איזו אמונת-שוא טפשית! כאילו ידעו החיילים המצריים לקרוא כתובות, אפילו אם ישנן.
בכלל, שלמה זה, אין סוף לשטויות שהוא מאמין בהן. פעם בא אלי ואמר ששמע שאין חייל יכול להיפגע עוד אחרי שעבר חמשים פעולות-קרב מבלי להיפצע. כמובן, לא האמנתי לזאת. אלא ששלמה הוא חברי, ולא רציתי להעליב אותו. לכן ישבתי יחד אתו ליד השולחן וערכנו חשבון של ששים וחמש פעולות וסיורי-קרב שהשתתפנו בהם. הוא אמר שעכשיו אנחנו מחוסנים ואין לנו לפחד, ואני הזמנתי לו כוס בירה. כמובן רק כדי שלא ירגיש שאיני מאמין בכל השטויות האלה.
לפעמים קשה באמת לאדם מודרני להחזיק מעמד בחברה שכזאת. הגה, למשל, טענו כל חברי ב״שועלי שמשון״ שאין אנחנו יכולים להיפגע ושכל אחד החוזר לחיל-הרגלים הפשוט סופו ״לחטוף כדור״. הם הסתמכו על כמה דוגמאות של חברים שחזרו לחיל-הרגלים