ונפגעו. זוהי כמובן שטות, ואיני מאמין בכך אפילו רגע אחד. אמנם, גם אני לא רציתי לחזור לחיל-הרגלים וחשבתי שכדאי יותר להשאר על הג׳יפים, אבל...
אל תאמינו גם לכל הדיבורים האלה על ״הרגשות״, מספרים על חבר אחד שנהרג, שאמר לפני כן לחבריו שהוא מרגיש כי לא יחזור ממקום זה. איני מאמין בהרגשות כאלה. יש להן סיבות פשוטות בהחלט, חוסר שינה, עייפות וכו׳. פעם זה קרה גם לי - התנדבתי יחד עם ששה חברים להתפרץ בלילה לתוך ריכוז הטאנקים המצריים, ובדרך היתה לי פתאום הרגשה שאם הפעולה תצא לפועל איהרג. לא התקפנו אותו לילה, ובעצם שמחתי שלא הספקנו לבצע את הפעולה. אך אל תחשדו בי לשוא, כל הדבר נבע רק מעייפות יתרה.
חברי סיפרו לכם בודאי על ניצרת-הרימון הנמצאת תמיד בכיסי בשעה שאני יוצא לפעולות. ובכן, זו סתם שטות שלא כדאי אפילו לדבר עליה, סתם מזכרת, ותו לא. אתם רוצים דוקא שאספר לכם בכל זאת ? ובכן, פשוט מאד. בראשית המלחמה נפצעתי מרסיסי רימון בתרגיל-התקפה. מישהו זרק רימון והוא נפל לפני. הייתי אז טירון ירוק, והמפקדים הגבוהים הסתכלו בתרגיל. רצתי ישר לקראת הרימון, והרסיסים פצעו אותי בזרוע ובירך. הענין לא היה רציני ביותר, ואותו חבר שזרק את הרימון בא אלי אחר-כך ונתן לי את הניצרה שנשארה בידו. הוא רצה לנחם אותי ואמר שמעתה אני מחוסן בהחלט מפני רימוני-יד. כל עוד אשא אתי את הניצרה הזאת לא יפגע בי שום רימון.
לא האמנתי, כמובן, באמונה טפלה זו, אך לא רציתי להעליב אותו ולקחתי את הניצרה. אתם מבינים, זו היתה סתם מזכרת מענינת, ולכן תמיד נשאתי אותה בכיסי בשעת פעולות.
עתה תבינו בודאי שאין להתיחס באמון כלשהו לדברי חברי. הם כולם משוגעים המאמינים באמונות טפלות, ועכשיו הם רוצים לגולל אשמה זו עלי, כאותו גנב הרץ ברחוב וצועק : ״תפסו את הגנב״. אבל אתם לא תאמינו להם, כמובן.
תסלחו לי, אני צריך להפסיק עכשיו את כתיבתי זה עתה בא המם-