מם שלי ואמר שאנו נמצאים במצב-היכון חמור. יתכן שנצא עוד מעט לסיור.
לעזאזל, היכן הנחתי את הניצרה הארורה ההיא ?
אולם מאחורי הצחוק התחבאה בלבי מלאנכוליה איומה. שלום כהן ואני היינו בודדים מאד במשלט. מלבד שנים-שלושה חברים היינו אנחנו הותיקים היחידים בפלוגה. רוב זכרונותינו, בדיחותינו וחויותינו מימים עברו היו זרים לאנשי הפלוגה.
לעת ערב, על בקבוק של קוניאק גנוב או קופסה של פירות, היינו שנינו "מתאספים״ באחד הביבאקים הקטנים ומחליפים זכרונות. היו אלה ערבים עצובים מאד. בזה אחר זה הופיעו לעינינו חברינו ההרוגים. נזכרנו בסגנוןהחיים הנהדר של ימי-הראשית, ברוח החברות הנהדרת של הצבא העממי. בסתר לבנו בכינו על כל אלה.
4 בדצמבר, 1948. מול עיראק-אל-מאנשיה.
הפלוגה דומה עתה לאגם בו זרועים צוקים בודדים. האגם - אלה החיילים החדשים, אנשי גח״ל. בחורים טובים, לרוב׳ אך משוללים קוים אינדיוידואליים בולטים. אמנם, מקרוב תבחין שישנם הבדלים ביניהם, שלכל אחד מהם שאיפות ותכונות משלו, אך במרחק מה נראים הם כפני הים - שטוחים ואחידים.
ולעומתם - הצוקים הבולטים למרחוק מעל לפני הים: הוותיקים, בחורים ארצישראליים בעלי עבר קרבי של עשרה חדשים ויותר.
במה מושבים הללו את תשומת-הלב ו קשה לאמר. אך בהכנסם לאוהל מיד מרגיש אתה: הנה בא מישהו. כל אחד הנהו טיפוס מיוחד במינו, שונה מרעהו. אלה הבחורים הסוררים הלועגים למשטר ונוהג, שהיה הכרח, איפוא, להפכם ברובם למפקדים. ש להם חש הומור בריא, ש להם ״דם״, כלומר מידה גדושה של אהבת הרפתקאות, יש בהם כוח-סבל וכשר-רטינה הראויים לקנאה.
אלא, כאמור, אי-אפשר לדבר עליהם בלשת רבים, יש כאן מקום ללשון יחיד בלבד.