*
הנה, למשל, חברי שלום כהן. שלום הוא קבוצ׳ניק מאנשי השומר-הצעיר, צבר שבילה את מרבית ימיו במצרים ונהנה שם מהשכלה אנגלית גבוהה.
תשאלו - כיצד נתגלגל אלינו, במקום לפלמ״ח ? היו לו, לשלום, שיקולים משלו. תסמכו עליו.
אם תראוהו תחשבו שיצא זה עתה מסרט ״קאובויים״ הוליבודי לראשו כובע אוסטרלי מיוחד במינו, על צוארו קשורה כפיה ערבית משובצת, אקדח פרבלום נהדר, עטור אשפת כדורים, תלוי למתניו וטופח על ירכו תוך כדי הליכה. באיזה מקום ״אירגן״ לו גם תיק-מפות צבאי. אם תפתחוהו תמצאו בו מפה צבאית של אזור... רמלה. אמנם נמצאים אנחנו בחזית הדרום, אך לא עלה בידו להשיג מפה של כיס פאלוג׳ה...
תאמרו שזהו שיא השויץ? חכו, טרם שמעתם את סוף הספור. כשיצאנו לאחרונה לחזית החליט שהכלי היחידי המתאים לו הוא טומי. במחסן נמצא במקרה טומי יפה, והוא ניתן לו. אלא מה ? לטומי לא היו כדורים. וכך נמצא שלום אתי במשלט זה שבועיים עם טומי יפה - ובלי כדורים.
אתם מחייכים ? זהו צד אחד של המטבע. הצד השני הוא ששלום היה, כמוני, אחד המייסדים של פלוגת ״שועלי שמשון״, שאפשר לחבר לו בקלות רשימה של חמשים או ששים פעולות קרביות שהשתתף בהן, ושאיש לא ראה אותו מימיו נבהל בקרב או עייף בסבל..
טיפוס שונה לחלוטין הוא אריה לנגמן. הוא נמנה על אנשי פלוגתו האגדתית של אריה קוצר, נפצע פעמיים, הועבר ל״שועלים״ ומשם - אתנו - ל״בוקעים״. גופו מכיל כמה רסיסים, ואומרים עליו שכשהוא מתחיל לספר משהו אין מפלט אלא בבריחה.
נתנו לו לאריה כיתה של מארוקנים פראיים שכבר ״גמרה״ כמה מם-כפים. איש לא האמין שאריה יצליח להשתלט עליה - אין הוא מסוגל לצעוק ולצווח, ופקודותיו מצלצלות כתחנונים כמעט.