לזלזל בסטן שלי - לקחתיו רק למען לא אצטרך לשאת רובה. דוגל אני בדעתם של אלה הסבורים, שמפקד צריך רק לפקד על אש אנשיו, ולא לירות בעצמו. ואילו כנשק אישי לשעת צרה משתמש אני באקדח הקטן שלי - כלי נוח ואהוד שאינו מפריע לתנועה ושאיני מוציא אותו מן החגורה אפילו בשנתי, בלילה.
״רק לפני שבוע ? אני לא נקיתי את הסטן שלי זה למעלה משבועיים״. ובחבקו את נרתיק העזרה הראשונה הוא מוסיף: ״זהו הנשק שלי״.
אני מסתכל בנרתיק - הוא בלוי וקרוע.
״יודע אתה, כשיצאתי לפעולה בפעם הראשונה, היה לי נרתיק יפה ומבריק. כשטפלתי בפצוע הראשון שלי, לא נפתח התיק אלא בקושי, ובינתיים כמעט מת האדם מאיבוד דם״. הוא מלטף את התיק הקרוע. ״מאז, חבוב, למדתי לקח. אתה רואה את הקרע הזה ? קרעתי כאן את הנרתיק כדי שיהיה לי מקום אליו אוכל להגיע מיד ובלי עכוב״.
הוא מוציא מן הקרע סרט-גומי לחסימת עורקים. ״אולם בשעת הצורך איני נזקק לתיק בכלל. את סרט-הגומי אני קושר מסביב לגופי. בתנועה אחת אני יכול להורידו ולהשתמש בו. את המספרים וכמה תחבשות אני מחזיק בקרב בכיס מכנסי, בשעת הדחק אני משאיר את התיק ואת הסטן וזוחל אל הפצוע בלי כל מעמסת יתר...״
נפשי יצאה אליו אותו רגע. הנה אחד משלנו, אמרתי לעצמי בגאווה. אחד הוותיקים - אלה שלמדו את התורה לא בקורסים אלא בבית הספר הקרבי, איש איש ושיטתו, איש איש עם שגעונותיו. לרבים מהם אמונות טפלות משלהם. כל אחד המציא לו טכסיסי קרב משלו, אין שנים שיחבשו אותו כובע, שילבשו אותם מדים.
אינדיוידואליסטים הם הוותיקים האלה, נסיונם הקרבי לא יסולא בפז.
יושבים אנחנו ומספרים בקול עמום צ׳יזבאת - על חובשים שהצטיינו בגבורתם ושלא הצטיינו, על פצעים שונים שראינו, מהם מקומות ״טובים״ לכדור ומהם פצעים ״מחורבנים״, מה לעשות בחבר הסובל מהלם בשעת קרב, ואיזו צורה של מוות היא היפה ביותר.