על כל זה מדברים אנחנו בשפה ענינית וחסרת רגשות, כספסרים המשוחחים על שער הבורסה.
לבסוף קוראים לכיתות שלנו. אנחנו מחלקים את העבודה, ממריצים, מעודדים, מקללים, עובדים קמעה פה וקמעה שם כדי להראות דוגמה, מטיפים ״ציונות״, משבחים ונוזפים. העבודה מתנהלת בעצלתיים, האנשים רוטנים, אין הם יודעים עדיין לסבול ולחייך.
לפנות בוקר אנו חוזרים למשלט שלנו, כולנו עייפים, ואיננו שמים לב שז׳ק איננו. ברגע האחרון החליט להשאר במשלט הקדומני.
רק אחה״צ נזכרים אנחנו בשמו של ז׳ק. אז באה בטלפון הידיעה שהוא נהרג מכדור צלף בשעה שרץ להגיש עזרה לחבר שנפצע קל...