פרק שביעי
אור ליום הרביעי, ה-8 בדצמבר, בשעה 2 אחה״צ נפצעתי בבטני ובזרועי, במרחק של 300 מ' מעמדות האויב בעיראק-אל-מאנשיה, על-ידי צרור של מכונת-יריה בראונינג. אף כי הייתי מוטל במקום שאיש לא יכול היה לגשת אליו בלי שיסכן את חייו סיכון רב, ניצלתי הודות לגבורתו האישית של מפקד-הכיתה אריה לנגמן, אחד הותיקים בגדוד. שלוש שעות אחרי היפצעי כבר שכבתי על שולחן-הניתוח בבית חולים צבאי.
חצי השעה בה התפתלתי בכאבים על הארץ - מבלי שאדע מה עוללו הכדורים לאברי הפנימיים, אך בדעתי היטב כי אין כמעט אפשרות להוציאני מן המקום - היה האיום בחיי. אולם ברגע שהגעתי לבית-החולים הייתי בטוח שחלפה הסכנה. רק אחרי-כן נודע לי כי הרופאים - ומשפחתי - דאגו לי במשך שנים עשר יום. במשך כל אותו זמן לא פעלו מעי, וכמובן שלא אכלתי ולא שתיתי.
מאחר שלא איבדתי את הכרתי אף לרגע, היתה לי באותם הימים שהות מספקת להרהר על המלחמה כתופעה אנושית. היא לא מצאה חן בעיני.
*
איש לא יבין את המלחמה כאדם ששכב בבית-חולים צבאי, ולאו דוקא בגלל סבלותיו האישיים שלו. כאביו של אדם נשכחים. אך ישנן תמונות שאינן נשכחות לעולם.
הנה תמונה פשוטה שיש בה לזעזע גם את האדם השלוו ביותר: הרופא הראשי קיבל מברק ״סודי״ כי הלילה עומדת להיערך פעולה גדולה. הוא עובר ממיטה למיטה, מברר את מצב החולים ומעביר את כל שאינם ״מקרים קשים״ למחלקות אחרות או לבית-הבראה. בעקבותיו באות האחיות העורכות את המיטות בסדינים לבנים, נקיים. והמטות מוכנות - מחכות לאותם הבחורים שעודם בריאים ושלמים ברגע זה, שעודם צוהלים את צהלת החיים והבריאות, ושכעבור שעות אחדות יהיו... ״מקרים״.
*
במשך שלושה שבועות לא כתבתי אף שורה אחת. שכבתי על גבי במיסה, כמעט ללא תנועה, ולא היתה לי כל היעסקות פרט להרהורים על החיים. בתום תקופה זו שככו כאבי, אברי חזרו לפעול קמעא קמעא. חזרתי לכתיבה.