31 בדצמבר, 1948. בי״ח צבאי מס׳ 8.
קרוב לשעת הצהרים קיבלתי פקודה לבחור בארבעה מאנשי כיתתי ולהחליף את הכיתה שתפסה בבוקר את ״משלט הגיהנום״.
אותו משלט היה מעין גבעה נמוכה. העמדות השתרעו לאורך מאה מטר ויותר, והיו חשופות לחלוטין לעיני האויב, שהתחפר היטב במרחק של 300 מ׳ בלבד. המשלט לא היה תפוס באותה שעה, אך מפעם לפעם נשלח לשם כוח קטן לצרכי הטעיה.
האיר לנו המזל וגלינו בראֵן-קארייר ״מחוסר עבודה״. העמסנו עליו את הנשק ונסענו עד למשלט. שם השארתי את האנשים בואדי קטן שברכם האחורי ועליתי על המשלט. רציתי לסייר בעמדות, לעמוד על הסכנות ולשקול לאורן את חלוקת האנשים בעמדות.
למעלה מצאתי את חברי אריה לנגמן, מפקד הכיתה שבאתי להחליפה. יחד רצנו מעמדה לעמדה, ובקיצור נמרץ הסביר לי את המצב. הגה עמדת הפיקוד והטלפון. אני בודק את המכשיר - יש קשר. הלאה. שם עמדת המקלע. אנחנו רצים לאורך תעלת הקשר העלובה. עמקה 30 ס״מ לכל היותר. אין טעם לזחול - הדבר יארך שעות. אין ברירה אלא לרוץ ו״לקחת שאנס״.
תק-תק-תק-תק-תק. אני מרגיש משהו חם בבטני. אני נופל לתוך תעלת הקשר.
״נפצעתי!״ אני צועק.
אריה נפל אף הוא. לרגע נדמה שגם הוא נפצע.
הוא זוחל לקראתי. לא נפגע. ״איפה ?״ הוא שואל.
אני מצביע על הבטן. הוא פותח את המכנסים, מוציא מכיסי את התחבושת האישית, שם אותה על הפצע. חור גדול שותת דם מימין לקיבה.
רק עתה אני מרגיש ששרוולי רווי דם חם. הוא מסיר את הבאטל-דרס וחובש גם את הפצע בזרועי.