אריה קם וקופץ אל הטלפון. מיד מטרטרת מכונת היריה מחדש. כדור עובר את מעילו ואינו פוגע בו.
הכאבים נוראים, איני יכול לזוז. אך ההכרה צלולה. רעיון אחד מנקר בה - כיצד יוציאו אותי מכאן ?
אנשי רחוקים, רק אריה נמצא בקרבתי ודבר אחד ברור, ברור עד כדי זוועה - במקום הזה, הגלוי והחשוף לאויב, ייהרג כל אדם שיתגלה, ואין גישה בהסתר.
איני יודע מה מהות הפצע. אולי אמות? משונה שברגע זה איני נבהל מן הרעיון. ההכרה שאי-אפשר להוציאני מן המקום עד רדת הלילה מילאה אותי יאוש.
אני מתחיל לצעוק, הן מתוך כאבים והן מתוך יאוש. הדבר מקל עלי איך שהוא. צץ בי הרעיון הילדותי שאם אצעק אשפיע על מישהו למצוא דרך להוציאני.
אריה חוזר אלי בזחילה. ״איפה הג׳יפ?" אני שואל אותו בקול מיואש. נדמה לי איך שהוא שהג׳יפ יוכל להציל אותי.
״הוא כבר בא. טלפנתי למטה !" מנחם אותי אריה.
הוא מנסה להשכיב אותי על גבו ולזחול. הכאבים הם כבדים מנשוא.
הוא מרפה ממני.
״אל תקום!״ אני מפליט. ״יהרגו אותך!״
אך אריה הוא אחד הוותיקים. פעמיים נפצע. בחור שקט שגילה לא פעם אומץ-לב מפליא.
הוא קם ורץ אחורה. המכונה מתקתקת.
אני ממשיך לצעוק. הזמן נראה לי כאינסופי. אני מתפלא שלא מתי עדיין. ובכל זאת, אי-שם במעמקי הלב מנקרת אמונה מסתורית שאחיה.
אריה חוזר, ואתו אנשי שנשארו ברכם האחורי. הם טירונים וזו הפעם הראשונה שהתקרבו עד כדי כך לאויב. הם מסתכלים בי, ובפניהם חרות הפחד לגורלי. באופן פתאומי אני מרגיש שהם אוהבים אותי. הם מסכנים את חייהם כדי להוציאני.
הם תופסים ברגלי ובידי ומתחילים לרוץ אל הרכס האחורי. הכאבים הם איומים. אני נאנח. איני רוצה לצעוק בפניהם.