איך שהוא אנחנו מגיעים אל הרכס האחורי. שם מחכה ה״בראֵן-קארייר״. מעמיסים אותי עליו. אחד האנשים עולה ושם את ראשי בחיקו. אני מחזיק את ידי על התחבושת שעל בטני, לבל תפול.
אנחנו נוסעים. המכונה קופצת ומתנדנדת כסירה. הכאבים מתגברים.
אני מתחיל לצעוק שנית.
במשלט המטה מחכים כמה בחורים. באופן מטושטש אני רואה את פניהם המודאגים, שעה שהם מעמיסים אותי על הג׳יפ של העזרה הראשונה.
הנסיעה אל תחנת האיסוף היא גיהנום. דרך העפר רעועה, מלאה חורים ובליטות, והג׳יפ קופץ כשכור. נדמה לי שגופי מתרסק. אני צועק.
״אנחנו כבר מגיעים!״ מרגיע אותי החבר המחזיק את ראשי.
אך הנסיעה נמשכת.
סוף סוף מופיע האוהל של תחנת האיסוף. מכניסים אותי ומשכיבים אותי על מיטת-ניתוחים. רפאל, החובש של הגדוד, חותך את בגדי. הוא מסתכל בפצעים וחובש אותם כראוי.
״זה כלום״ הוא אומר לי בטון של בטחון. ״בעוד חודש תחזור אלינו״.
אני יודע שהוא אומר זאת לכל פצוע קשה. כמה עשרות פעמים הבאתי לו חברים פצועים! אך בכל זאת מרגיעים אותי הדברים בצורה מוזרה. חזרתי להיות ילד - אני רוצה להאמין, ואני מאמין. ״תן לי מורפיום!״ אני מתחנן. ״כבר. אני נותן לך!״ הוא ניגש אלי ונותן לי זריקה. הכאבים אינם נפסקים. איני מאמין לו שנתן לי באמת מורפיום. מכניסים אותי למכונית אמבולנס. אחד החובשים נכנס ויושב על ידי. מתחילה נסיעת-תופת. אנו נוסעים בכביש בורמה שנבנה על-ידי המצרים. הללו לא הספיקו לסיים את הסלילה, ועתה הדרך נמצאת במצב איום מרוב שימוש. המכונית המשוכללת קופצת כמטורפת, ועם כל קפיצה מתגבר הכאב. ״יותר לאט!״ אני מתחנן.
הנהג, ידידי מאז, מאט את המהירות, אך כעבור רגעים מספר הוא