1 בינואר, 1949. בי״ח צבאי מס׳ 6.
מאותו יום שכדור חודר-שריון של מכונת-יריה מצרית חשב אותי בטעות לטנק מוסווה ומצא לו מקלט בבטני, אסרו עלי הרופאים את האכילה. כתחליף תקעו לי מחט לתוך הרגל וחברוה בצנור ארוך למיכל מים וסוכר ענבים. בצורה זו ״סעדתי״ רק סעודה אחת ביממה. היא נמשכה 24 שעות.
קרובי וידידי החלו לבקרני, עמדו מסביב למיטתי במאמץ-שוא לגלות מעט אופטימיות ולהסתיר את מבוכתם, והייתי נאלץ לנחם אותם שאחרי ככלות הכל לא מתי עדיין ואף איני חושב לעשות צעד פזיז כזה בעתיד הקרוב...
באחד הימים בשבוע הראשון ביקרה אצלי ידידה. אחרי שנרגעה מן ההלם הראשון והתרגלה למראה פני, הסברתי לה את מהות הצנורות השונים שקשטו את גופי - האחד המעביר לי את ״ארוחת הבוקר״ - מבלי להטריח קיבה ומעים, והשני, המחובר לאפי כחוטם של פיל, מטרתו להריק את קיבתי ממיציה. שוחחנו על הא ועל דא, על מכרים ומכרות, תארתי לה בפרוטרוט את הארוחה שאני חושב לאכל בהבריאי (לפחות תריסר מנות), וגם את אשר אחוש בשעה שאשתה את הכום הראשונה של בירה קרה. וכל אותה שעה הסתכלתי במבט מלנכולי במקצת בצנצנת של מים וסוכר-ענבים שהתנדנדה מעל ראשי.
בסופה של השיחה הסמיקה במקצת והוציאה מארנקה חבילה קטנה - קופסה של שוקולד. הסתכלתי בה במבוכה - ברגע זה היה שי זה עלול להועיל לי ככוסות רוח למת. וידידי מידד שיף, אשר יש לו כשרץ נדיר לאמר את הדבר המרגיז ברגע המרגיז, ושצץ כמובן בשעה הנכונה, שאל אותה בחיוך זדוני - ״האם את רוצה לגרות את התאבון שלו ?״
החברה הצעירה הסמיקה עוד יותר, ודמתה לעגבניה טריה (משום מה שהה דמיוני כולו בעולם המזון). היא מלמלה ששכחה כי אסור לי