לאכול, וכי אוכל לחלק את השוקולד לאחיות. צדי להוציא אותה ממבוכתה חייכתי חיוך של הכרת תודה, נטלתי את השי מידיה ואמרתי: ״מעלש, עוד יבוא יום ואוכל גם את זה...״
אורחי הלכו, והכאבים הרגילים באו. החזקתי את קופסת השוקולד בידי והסתכלתי בד, ארוכות. היא היתה עטופה בניר שקוף ומקושטת בטעם. היה בה משהו מגרה. ותוך כדי הסתכלות חל בי שינוי מוזר.....
אדם שנפצע קשה עובר שלושה שלבים.
בשלב הראשון הוא אפאטי לחלוטין, אדיש לכל - פרט לכאביו. הרופאים והאחיות עושים בו כרצונם.
בעבור הפצוע את המשבר, הריהו נכנם לשלב השגי. הוא מתחיל להתענין בסביבתו, אלא שהוא מגלה בה בעיקר את חסרונותיה. אץ הוא מרגיש את עצמו עדיין בטוב, והדבר משתקף בהשקפת עולמו.
השלב השלישי הוא שלב ההבראה. העולם מתחיל להיות סימפאתי, והאחיות הופכות כולן חמודות ויפות. יש תיאבון. בקיצור, כוחות החיים שופעים...
אותה קופסה קטנה של שוקולד חוללה בי את התמורה המסמנת את המעבר משלב א׳ לשלב ב'.
עד לאותה שעה הייתי אדיש לחלוטין כלפי החיים. עולמי הצטמצם במיטתי, הרופא ש״עינה״ אותי פעמיים ביום והאחיות ששמרו ליד מיטתי במשך 24 שעות ביממה. לא העזתי להאמין שאברי שוב יפעלו ביום מן הימים כראוי.
והנה, בהסתכלי בקופסת השוקולד נולד בי פתאום הרצון. ״לכל הרוחות״, אמרתי לעצמי, ״יבוא היום ואוכל אותה!״ וכך, במקום לחלק את השוקולד לאחיות או לשכני קטוע הרגל, שמתי אותה במגרה שלידי.
קופסת השוקולד היתה לי לסמל. היא סימלה לי את הכל - את הבריאות, את הבית, את תל-אביב, את החיים התוססים אשר ביום מן הימים אחזור אליהם. מדי פעם הייתי מוציאה מן המגרה, מסתכל בה וחולם חלומות.
כשבועיים וחצי אחרי היפצעי החלים הרופא כי הגיעה שעתם של