קיבתי ומעי לפעול. לרוע המזל סברו הקיבה והמעיים אחרת. החלו? מלחמה עקשנית ביניהם ובין הרופא. הלה השתמש באמצעים שונים ומשונים, ניסה בצורה זו ואחרת, ולבסוף, כעבור שלושה או ארבעה ימים, האירה לו ההצלחה פנים. המעיים התפורים והמטולאים החלו לגלות סימני חיים.
באותו יום הוצאה המחט מתוך רגלי, ובטקס חגיגי הובאה לי ארוחה אמתית. אמנם, היתה זאת רק דיסה וביצה רכה, אך בעיני היתה זו מנת מלכים.
עבר שבוע. סיבוכים שונים שיחקו בעקומת החום שלי, והשוקולד עוד נשאר בגדר חלום. אך הנה הגיע היום הגדול ועל המגש הופיעה פרוסת הלחם הראשונה. והפעם לא היתה זאת טעות של אחות עייפה באמת ובתמים הותר לי לאכלה.
מכאן התקדמו הענינים בקפיצות. הותר לי לשבת, הותר לי לפסוע פסיעות אחדות, והנה ביום בהיר אחד הופיעה על המגש חתיכת שוקולד. חתיכה קטנה אמנם וצנועה, אך שוקולד אמתי ובלתי מזויף.
למחרת, עת הייתי לבדי בחדר (חברי זולל-הרסיסים נחר בקול) הוצאתי את הקופסה מן המגרה. הסתכלתי בה לרגע קט, ואחר כך פתחתי בחרדת קודש את עטיפת הניר השקוף. הסרתי את המכסה. פרוסות השוקולד היו עטופות בגיר צבעוני. החלטתי לאכול פרוסה אחת. אך באיזו לבחור? אסור לי לאכול אגוזים או שוקולד מעורב בקוניאק.
עצמתי את עיני והוצאתי חתיכה אחת. הסרתי את הניר.
השעה הגדולה הגיעה. רק לרגע קט הססתי. בתנועה של כהן העוסק בפולחן דתי מקודש הרמתי את היד ושמתי את השוקולד בפי...
בבית החולים נבחנת גבורת האדם מבחן סופי. בקרב עוד יש לו לאדם במה להיאחז: חברים הלוחמים לצדו, הרגלי-לחימה שרכש באימונים, האמון במפקדיו. אך מי יכול היה לעזור לשכני אבנר דוידסון, איש ראשון-לציון, ששכב ללא תנועה במשך ארבעה חדשים, כשכל גופו מכוסה פצעים איומים, תפרים של ניתוחים וסימני-זריקות ? מי היה יכול לאמץ את רוחו של אותו