איש אצ״ל אלמוני ששכב מולי, התענה בצמא איום עד שהוצא לניתוח... ולא חזר ?
האנשים שעברו מבחן זה הם הגיבורים האמתיים של המלחמה, גבורי הסבל והכאב, מלחמת האדם הבודד עם גופו הפגום.
ג בינואר, 1949, בי״ח צבאי מס' 8.
שכבתי בחדר סמוך ולא ראיתי את פניו. אך את צעקותיו שמעתי היטב - הן העירוני משנתי באחד הלילות, כשבוע אחרי היפצעי.
״הוי, יצחק, עזור לי!... מה אעשה... הוי הרגל שלי, הרגל שלי... מה אגיד להורי... מי יפרנס אותם עכשיו...״
האחות לחשה באזני שזהו חבלן שקטעו לו רגל ואת רוב אצבעות ידיו. כעבור יום העבירוני לחדרו. הוא היה מדוכא ואי אפשר היה להשפיע עליו בדברי הטפה. ידיו היו חבושות היטב. והוא לא ידע עדיין כי נקטעו אצבעותיו.
מדי פעם, בגבור כאביו או יאושו, היה מתחיל לצעוק. שמתי לב, שלא קרא אף פעם להוריו, אלא ל״יצחק״. הדבר היה משונה בעיני. כי מנסיוני ידעתי - הפצוע, וביחוד הפצוע קשה, חוזר לילדותו. הוא שוכח את יחידתו וחבריו, ומתגעגע למשפחתו. גם אנכי, שלא הצטיינתי מעודי בתכונות משפחתיות חזקות, חשבתי בימים הראשונים בבית החולים רק על הבית.
מי היה יצחק מסתורי זה, ״הקצין שלו״, אשר אליו זעק משה בשעת צרה? באחד הימים הופיע - והנה אינו אלא מדריך-החבלה שלי מאז, איצ׳ה.
בחור מיוחד במינו היה איצ׳ה זה. אחד מטיפוסי ה״וותיקים״ אשר לא תרבה לפגוש אותם כיום. שויצר, בלופר, ״משוגע״, מוכן לכל מעשה-קונדס. חבר שאפשר לסמוך עליו באש ובמים. בשעורי החבלה שלו היה מפוצץ לפתע חתיכת צ׳דיט או חותך גדר במוקש בוּנגלוֹ, ואם התקוטטת אתו ביום מוטב היה לך להתקרב בערב אל מיטתך בזהירות - עלול היית למצוא בה מוקש-סרק.