יצחק היה בעל רגל מלאכותית. תוך הכרה חטופה לא היית מרגיש בכן- - הוא נהג במכונית (כמובן כמו משוגע) דילג גדרות והצטיין במעשי-חבלה נועזים עד שהגיע למעמדו הנוכחי של קצין-חבלה בגדוד לוחם.
״מה אעשה?״ התיפח שכני, ״מה אעשה בלי רגל? איד אפרנס את הורי? זה עתה באו לארץ, מה יעשו בלי עזרתי ? הוי, מה אעשה ?״
״אל תתיפח כמו תינוק !" צעק אליו ישקה בתרעומת מעושה. "הבט עלי - יש לי רגל אחת. מה חסר לי ?״ לא שמעתי מימי את איצ׳ה מזכיר את העובדה שחסרה לו רגל. בנוכחותו גם לא היו רומזים על כך. ״אני נוהג באוטו - ראית בעצמך. הפצע יירפא, יסדרו לך רגל מלאכותית, ותוכל לעשות את הכל״.
הפצוע לא שוכנע.
״שמע !״ הוסיף ישקה. ״אנחנו כאן צבא. כולנו חברים. האחד דואג לשני. נדאג גם לך. תראה, מחר תבוא כל הכיתה!״
למחרת באה הכיתה: שמונה חבלנים. איצ׳ה היה בראשם, והם נכנסו בזה אחר זה והצטופפו מסביב למיטה. בעיקר דיבר איצ׳ה האחרים הסתכלו ושתקו. ככל חייל בריא המבקר פצוע, העיקה עליהם הכרת-אשמה מוזרה, כאילו אשמים הם בבריאותם.
״אתה רוצה שנודיע למישהו?״ שאל איצ׳ה.
״אל תודיע להורים! רק לאחותי...״
״סמוך עלינו !" אמר איצ׳ה ורשם את הכתובת.
אולם המכונה הצבאית דרכיה מסתוריות. יש קצין סעד, יש כתבות רשומות של ״קרובים שיש להודיע להם במקרה של...״ וכך בערב אסל אחד, שעה שנמנמתי במיטתי אחרי התקפה של כאבים, הופיע בחדר יהודי כבן חמישים, בעל פנים מקומטים וחרושים ועל ראשו כובע-עור בעל מצחיה, כדוגמת העגלונים באירופה, בלוית אשה יהודיה טיפוסית, קטנה, שמנמנת, לבנת שער.
נראה שההורים לא ידעו כלום. רק עתה, במסדרון, הסבירה להם האחות את מצב בנם. ההלם הראשון טרם עבר.
הבן רצה לבכות, אך התביש בפני האב, גם לא רצה לצערו. האב