רצה לבכות, אך התבייש בפני הבן ולא רצה לדכא את רוחו. ורק האם לא יכלה להתאפק - מפעם לפעם הפנתה את ראשה ומחתה את הדמעות, ובעיניה השאלה הנצחית והאילמת של אם החייל: "אלוהים, למה דוקא בני ?״
״אל תדאגו,״ ניסה הבן לנחם באידיש, ״יסדרו לי רגל מלאכותית ואז אהיה נהג...״ ״ומה עם הידים ?"
"בידים אין לי כלום, רק איזה פצעים שחבשו לי."
״אל תדאג לשום דבר״, אמר, וקולו כאילו נשבר, ״אנחנו נדאג לכל. מהיום נדאג לך כמו שדאגנו לך כשהיית ילד. לא יהיו לך עוד שום דאגות. אנחנו כבר נסתדר״.
הם הלכו. הבן הפנה את ראשו אל הקיר, ולא ראיתי את פניו. ידעתי שבחוץ בוכה האב.
הזמן עשה את שלו. משה החלים לאטו, כאביו עברו, תיאבונו חזר. שלוש פעמים ביום הביאו לו ארוחה שמנה, והאחות האכילה אותו. ואילו אני, שזה השבוע השלישי הוזנתי הזנה מלאכותית, עקבתי במבטי אחרי כל נתח שנעלם בפיו.
הוא סיפר לי את סיפורו - סיפור פרוזאי... פירוק מוקשים ליד מושבה עברית, תרשים בלתי-מדויק, מוקש מונ״ר מחובר לפתיל רועם, התפוצצות...
כעבור ימים אחדים עבר ממחלקת המקרים ה״קשים״ למחלקת המחלימים. משהותר לי לקום הלכתי לבקרו. התחבושת הוסרה מראשו, וצלקות אחדות קשטו את פניו. ״איך מרגישים ?״
הוא מחייך. מחייך באמת ובתמים. ״בסדר, כבר אין לי כאבים. והרופא אומר שהפצעים מתקדמים״.
"והידים?״ לא ידעתי אם כבר סיפרו לו.
צל עבר על פניו, אך נעלם מיד. ״אתה יודע, הורידו לי כמעט את כל האצבעות... אך איך שהוא אסתדר כבר...״