אני מסתכל בפניו - פניו האהודות של צעיר בן 20. לפני חודש צפה לקראת חיים שהיו כולם הרפתקה אחת גדולה. לקראת מה צפה עתה, צעיר זה אשר חייו לפניו ?
מחשבה עוברת במוחי - אילו חיים תכין לו האומה ? האם תשלם לו כגמולו ? האם ישנו בכלל גמול לקרבן כזה ?
אני זוכר ספרים על מלחמת העולם הקודמת, על נכי המלחמה. באיזו מהירות שכחו הבריות! ואנחנו, האם נשכח גם אנו?
...שוב במחלקה. שם מתנהל ויכוח סוער. על מה מתווכחים? מי מאושר יותר, באופן יחסי - זה אשר קטעו לו רגל, או שתי רגלים, או יד אחת. נערך מעין לוח של דרגות: יד אחת חשובה יותר משתי רגלים, וכר.
חשבון אכזרי. ושוב אותה שאלה המנקדת במוחי - התזכור האומה ? היזכרו מאות האלפים המהווים את האומה ? היזכור האזרח, אשר הודות לאלה הוא חי בבטחון ?
בחמשה שבועות אחרי היפצעי הועברתי לבית-הבראה. פגשתי בו רבים מידידי הוותיקים בחטיבה. שמחנו על פגישה זו שמחה אמתית ולבבית ידענו כי מזל רב היה לו לכל אחד מאתנו אשר סיים שנה בחזית והוא הי, ולא נקטע אבר מאברי גופו.
10 בינואר, 1949. בית-הבראה.
הם יושבים במעגל גדול, בחדר התרבות של בית ההבראה - אלה אשר הז׳ארגון הצבאי קורא להם בתואר הציורי ״עקומים״. חלקם חולים שהבריאו, חלקם קרבנות של תאונות דרכים, וחלקם פצועי-קרב.
ערבוביה דמונית - רגלים חבושות גבם, זרועות משותקות, צעירים לבושים הדר, אשר רק הבאים בסודם יודעים אל נכון היכן פצעם, בחורות עליזות מעטות, שהחלימו ממחלות מסתוריות שונות, ובפינה משלהם, האריסטוקרטיה של המקום - פצועי-בטן ומנותחי-אולקוס,