החיים על דיאטה מיוחדת ואשר האחות של המוסד דואגת להם דאגה קפדנית.
הם יושבים ונהנים. אחד משלהם מנגן ג׳אז על מסרק שבור, ושני מלווה אותו בקולות זוועה שונים, חיקוי גאוני לתרבות אמריקה החדישה. הם מתגלגלים מצחוק, צחוק רועם, שופע, בלתי-מעושה.
ובכל זאת, מאחורי צחוק זה חבוי עולם שאינו מצחיק כל כך. רבים מאד מבין הצוחקים לא יחזרו לעולם למצב בריאותם הקודם. רבים מהם ישארו צולעים, רבים מהם לא יהיו מסוגלים לעולם לעבודה גופנית, ורוב רובם לא יחזרו עוד למשפחתם הלוחמת, לגדודם.
אך בכל זאת, טבעו של האדם הוא להתרגל לכל מצב. והחיים נמשכים. והצחוק שופע וצוחק גם עמי, זה ילד הטפוחים שלנו, עמי בן ה-17, איש הפלמ״ח מלוחמי הנגב, אשר רימון-יד גרמני הוציא את עינו השמאלית וקטע אחדות מאצבעותיו.
מישהו, הנשען על מקל, מציע לשיר שירים מכל העולם ומזמין בקשות. מיד מתעוררת מקהלה מחרישת-אזניים - זה רוצה אידיש, זה מבקש הונגרית, אחר מעדיף רוסית, ומובן מאליו שהדוגלים בצרפתית, בספניולית, ביוונית ובבולגרית - אף הם אינם טומנים את ידם (או את פיהם) בצלחת. המיעוט הדובר אנגלית, מתוך הסתייגות אנגלו-סאכסית טיפוסית, נמנע מלהציג את תביעותיו בפומבי.
ה"זמר״ משתדל לספק את דרישות ה״קהל״. שיריו קופצים על גבולות ומרחבים, ומפעם לפעם מתפשט חיוך רחב של הנאה וסיפוק, פעם בפינה זו ופעם בפינה אחרת. ביחוד מעוררים התלהבות השירים באידיש. כה רבים הם אשר באו לא מכבר מארצות החושך, והמנגינות מזכירות להם זכרונות.
בפינה יושבים ה״ארצישראליים״. מנגינות רבות נשמרות בליבם.
אך קולם לא נשמע כמעט במקהלת הערב. הסיבה - ״ה״, ״ד״ ו״ב-7". פרושן של אותיות מסתוריות אלו: דרגת-בריאות שהיא שיא ה״עקמומיות״.
אני נעשה מלנכולי במקצת, מין מצב-רוח משונה שאינו מכאיב לי,
אך משרה עלי אווירה מיוחדת. אני נזכר בערבים אחרים, בחדרי-