האחות אין להתווכח.
בעל המפוחית פותח בהורה. כעשרה מאנשי הגח״ל חובקים זה את זה בחגיגיות רבה ומתחילים לנוע. אלא שמתברר כי אין דעה אחידה על כללי המשחק. האחד רוקד ימינה, השני שמאלה, והתוצאה היא התנגשות. מסביב צחוק. הרקדנים מסתלקים בבושת פנים.
זה יותר מדי. את זה אין לסבול. מבט מזועזע חולף ביני ובין יהושע הארוך, איש נתוח האולקוס. שנינו עקומים מן הסוג העקום ביותר. מבט חשדני מסביב - האחות איננה.
אנו מתפרצים ללב האולם. בעל-המפוחית הסתלק כבר. אין דבר.
עוד יש שירה בפינו. נוצר מעגל - הדוגמה מגרה. ארבעה, ששה, שמונה ״עקומים״ מצטרפים.
״הבה נצא במחול, הבה נצא במחו-ו-ו-ל...״
הכתפיים נעות אנה ואנה. הרגלים תקועות במקום.
״הבה נצא במחול...״
המעגל זז לאטו. יותר מהר. הרגלים כושלות. אין דבר. מימיני צילה הג׳ינג׳ית, ממולי יוכבד הבלונדית, הרקדנית חולת-הטיפוס. משהו דוקר בבטן. לעזאזל הבטן, סבלתי ממנה מספיק, לכל הרוחות.
המעגל קופץ, מסתובב, כמעט כמו בימים הטובים. שכרון-ההורה אוחז בנו. עוד נראה להם הורה ארצישראלית מהי, אפילו עם ״ד״ וחור בבטן. אנחנו עקומים? בואו והסתכלו אם אנחנו עקומים ברגע זה. הבלוריות מתפרעות. העולם מתחיל לרקוד...
פתאום אני נאחז במשהו. משהו מושך אותי אחורנית. מבט חטוף אחורה - לכל רוחות השמים, - פניה של האחות. מאבק של רגע, נצחון מכריע לאחות. אני עוזב את המעגל.
אולם זה נעצר מעצמו. ה״עקומים״ עומדים ונושמים בכבדות, תקופי סחרחורת.
האחות כועסת. כמו ילדים קטנים, היא אומרת, לרגע מסירים מהם את העין וכבר הם קופצים כמו עזים. מוכנים להקריב את בריאותם בשביל כמה שניות של שגעון. כאילו לא ידעו שיש להם חורים פתוחים בבטן...