שם חיכה לו זוג כגיל העמידה - אשה מהודרת ומפורכסת וגבר לבוש נאה, בעל כרס קטנה ושרשרת של שעון-כיס עשויה זהב. מוצאם הגרמני בלט לעין, וקשה היה למצוא קשר ביניהם ובין אותה מושבה אפרורית אשר המסגד המושלמי הוא קישוטה היחיד. מן הסתם הלכו לבקר קרובים מבין העולים החדשים שהשתכנו בבתים הנטושים.
האשה נכנסה לאוטובוס, עברה את מושב הנהג ברמזה בידה לבעלה (נראה שחובת התשלום היתה מוטלת עליו, כיאה למשפחה אירופית מסודרת) ועמדה ליד החייל, כגובה הקרן-הקיימת הבא לגבות תרומה מובטחת.
החייל לא זז ולא פקח את עיניו.
האשה הססה. יתכן שלא ראה אותה. היא השתעלה.
החייל לא הרים את ראשו.
פני האשה התעותו מכעס. היא פסעה כמה פסיעות ופנתה בגרמנית אל בעלה שעמד אף הוא במעבר: ״אין מראה יותר מגוחך מאשר בחור צעיר המעמיד פנים כאילו הוא ישן!״
קולה הגבוה הדהד באוטובוס, אולם החייל לא זז. יתכן שלא הבין גרמנית.
״איזה נימוסים!״ הכריז הבעל ברצינות חגיגית. ״בחוץ לארץ לא ראיתי מימי שבחור צעיר לא יקום בפני גברת״.
אחד הנוסעים, ששמח על ההזדמנות להתנקם בחייל האדיש, התערב בשיחה באידיש: ״זה הצבא מקלקל אותם. הם רק לובשים מדים וכבר הם חושבים שהם חשובים מכל העולם״.
״כן״, אמרה הגברת, ״אלה הם הצברים. איש לא חינך אותם כמו שצריך!״
החייל, שנהפך בינתיים למרכז ההתענינות באוטובוס, לא הרגיש כנראה בכל השיחה או שמא נרדם באמת ? אלא שקרוב לראשון-לציון פקח לפתע את עיניו, הרים את יד ימינו וצלצל.
האוטובוס נעצר בתחנה. החייל התרומם לאטו, נשען על המשענת האחורית של מושב הנהג, פסע כמה פסיעות בלתי בטוחות לקראת הדלת, נאחז במוט וירד בזהירות. למטה עמד רגע קט, ואחר כך התרחק