החייל, באותו יום ? הוא מהרהר. הוא היה אז בכפר... כפר ערבי מטונף. הוא נכבש באותו בוקר. האבדות היו מעטות - שלושה הרוגים בלבד. יוסקה, יעקב ומישקה. החייל חייך כשנזכר במישקה. ליצן היה, לכל הרוחות. חבל שאיננו בחיים היום. בודאי היה מוצא הלצה על הבחירות האלה, מאותן ההלצות שבסופן אינך יודע בדיוק אם גסה היא או לאו.
החייל שקע בהרהורים. אותו כפר שייך כיום לשטחה של מדינת ישראל. משמע, שמישקה היה לו חלק בהקמת המדינה. אלא שמישקה שוכב אי שם במקום שקברוהו, ועל קברו צומחים פרחי-בר אדומים.
בעד איזו מפלגה היה מישקה מצביע אילו היה חי? לא, קשה לתאר את מישקה מתלהב לכל מפלגה שהיא. התענינותו היתה מוגבלת לדברים מועטים. וכך היה אומר כדרכו הליצנית:
״על שני דברים חולם החייל כל ימיו. הדבר השני הוא חופש״.
בכל זאת הקים את המדינה העברית.
ושמא לא הוקמה המדינה כלל באותו יום? הן למחרת פלשו הפולשים, ורק אז התחילה למעשה המלחמה על המדינה.
החייל זכר היטב אותו ערב, כשהמפקד פרץ לחדר והודיע שהטאנקים המצרים חדרו עד יבנה, פחות מ-20 ק״מ מתל-אביב. כל הלילה עסקו בהסברת בקבוק מולוטוב, הנשק האנטי-טאנקי היחידי שהיה אותה שעה במקום. כאילו האמין מישהו שאפשר לעצור כוח של טאנקים בבקבוקי קוקטייל כאלה.
בבוקר יצאו - להגן על גדרה. הם חפרו שוחות דלות (לא היו עדיין רגילים לעבודה זו) וחיכו לטאנקים - קו של פלוגה אחת, פחות ממאה בחורים צעירים, בין תל-אביב והמצרים. ובלילה יצאו לקראת המצרי, ובלילה השני, והשלישי. והלמו בו באשדוד, והשאירו שם כמה עשרות הרוגים.
אחרי ככלות הכל, חשב החייל, כל אלה היו מקימי המדינה העברית. מקימי המדינה ממש, כי באותה שעה לא עזרו לא הפוליטיקה, ולא הנשק, ולא הכלכלה. באותם הימים הכריע פלא. והפלא הזה היו מישקה וחבריו, אלה שנפלו ושלא נפלו, אלה שבאו מבתי החרושת