כיבושים, במערכת נוחה של עתון. קל לחבר כרוזים בעד ונגה בשכל מחברי הכרוזים גם יחד אין להם המושג הקל ביותר מה המצב בחזית, וכיצד הושגו הנצחונות אשר הושגו.
ואלה אשר שילמו ואשר ישלמו את המחיר - קולם אינו נשמע במקהלה הצווחנית הזאת. אין הם מדברים ברמקול, אין הם כותבים את הכרזות, אין הם מחברים את הסיסמאות. הם יושבים בחזית.
החייל שקע בהרהורים. כן, חשב, הם יושבים בחזית. והחזית רחוקה, רחוקה מאד. יתכן שזהו כל האסון - שהחזית רחוקה מדי. ואנשי החזית, אף כשהם מזדמנים לעתים העירה, נעלמים בים המדים המבריקים והדרגות המצוחצחות של העיר.
פעם, כשה חזית היתה בשכונת התקווה וביעזור היה הכל אחרת...
החייל הרגיש פתאום עייפות איומה. אלך הביתה, חשב. והקביים שלו הקישו על גבי האספלט.
חבל שמישקה איננו, הרהר בלבו, מישקה היה בודאי מוצא את ההלצה הנכונה.
בבית ההבראה כתבתי את רשימותי ליד שולחן נוח, כשלפני מכונת-כתיבה ומאחורי רדיו המשמיע נעימות עדינות. זו הפעם הראשונה שכתבתי בנוחיות וללא הגבלה של זמן. לעיני עברו אותה שעה כל אותם המקומות בהם כתבתי את רשימות-היומן שלי במשך השנה. ברגע של עליזות ״הנצחתי״ אותן ברשימה קטנה.
28 בינואר, 1949. בית-הבראה.
במחנה האימונים לא כתבתי כמעט כלל. בשבועיים ראשונים אלה הרגשתי כאדם שהלמו לו בפטיש על הראש והשקוהו אחר כך מים קרים. שכחתי בכלל מי אני. ואילו היו שואלים אותי מכונת-כתיבה מהי, הייתי בודאי מתבלבל ומחליף אותה במרגמה של 2 אינטש.
אלא שטבעו של אדם סוסו לבצבץ בכל הנסיבות. וכך, בעברי