לגדוד קרבי שחנה אותה שעה בעיר ״ועשה חיים״ (כובעי-הגרב והסטנים עוד עשו אותה שעה את הרושם הראוי על האזרחים, וביחוד על האזרחיות הצעירות), קם בי מחדש החשק ״לכתוב משהו״. הבאתי למחנה את מכונת הכתיבה שלי (אז לא היו שלטונות הצבא עדיין כה תאבים לחפץ זה) ועשיתי קנוניה אם הסרג׳נט-מייג׳ר - הרשיתי לו להשתמש מעט במכונה ותמורת זה נתן לי כניסה לקודש-הקדשים: משרד הפלוגה. וכך היינו שנינו מבסוטים.
*
גן-העדן לא האריך ימים. הגדוד יצא לפעולת ״נחשון״, את מכונת-הכתיבה העברתי ברגע האחרון הביתה, וראשי לא היה פנוי לכתיבה. הקרב הראשון הוא מעין מכת-פטיש שניה על ראשו של החייל, והריהו שוכח שוב את העולם שמסביבו. הוא מרגיש את הפחד המסורתי התוקף במקרה כזה, מתפלא על שיתכן כי כדור יעוף באויר ולא יפגע בו, ומובן שהוא בז להתעסקות כה בלתי-חשובה ככתיבה.
אך, כאמור, טבעו של אדם סופו לבצבץ. עברו ימי הסער הראשונים, התעוררנו, ופתאום הרגשתי שיש לי מה להנחיל לעולם: - תאור אמתי של קרב אמתי. אלא כיצד כותבים יומן (ועוד יומן כה היסטורי) בבסיס קרבי מרוצף בבוץ ושלוליות מים, ב״ביבאק״ זעיר שהוא גדוש ומלא חפצים מיותרים (מה לא סחבנו אנו, טירונים אומללים, למסע הקרב הראשון שלנו!) ?
אך אין דבר העומד בפני הרצון. הבסיס הקרבי היה בקיבוץ. לקיבוץ יש מזכירות. במזכירות יש כלי אשר במאמץ-מה של דמיון אפשר היה לכנות אותו בתואר מכונת-כתיבה.
*
אחרי ״נחשון״ בא ״מכבי״, שנודע בצבור כקרב מם׳ 1 על לטרון. פקודת היציאה אחרה לבוא, ישבנו בינתיים בבסיס הקרבי והשתעממנו. מאז ״נחשון״ נרפאתי מפינוקי, בעזרת מאות מנות רצופות של סרדינים ובוליביף. למדתי שאפשר לשבת ב״ביבאק״, ואפילו לישון. בעקבות זה באה ההכרה שב״ביבאק״ אפשר גם לכתוב. בעקב חפירת עמדות