בקבלנות ומילוי שקי חול נעשו גם ידי גמישות יותר, והן הסתגלו לרעיון שעט נובע עלול לשמש תחליף למכונת-כתיבה. ובכן כתבתי.
באותה שעה צץ בי רעיון חדש. על שום מה לא אצלם תמונות בשעת קרב ? הדבר מצא חן בעיני, ובקרב על לטרון התנוססה המצלמה בחגורתי בין שני רימוני-יד. צילמתי כ-12 תמונות - חברים נושאים פצוע בקו האש (בתמונה אי-אפשר להכיר שיעצו לי אותה שעה לזרוק את המצלמה לכל הרוחות ולעזור להם לסחוב...), חיל המאסף מחפה על הנסיגה, המקלע נעצר ברגע המכריע (כדרכם של מקלעים בעולם הזה) וכהנה וכהנה.
בחופשה הראשונה אצתי אל מערכת אחד העתונים, מצויד ברפורטג׳ה ארוכה על לאטרון ובאוצר התצלומים. העורך קיבל את הרפורטג׳ה, אך בראותו את התמונות עיקם את האף. ״אבל הרי אלה הן תמונות שצולמו בקרב ממש", צעקתי בתמיהה. אך העורך רק הרים את גבות עיניו. ״זה לא חשוב״. הוא אמר באדישות, ״זה לא חשוב בכלל״. וכדוגמה לתמונות מוצלחות הראה לי כמה תמונות קרביות נהדרות שצולמו... במחנה אמונים בתל-אביב.
*
בינתיים התרגלו חברי לפרסום הרב הניתן להם. תחילה התפעל יוסקה הג׳ינג׳י מאד לראות כי הפך גיבור לאומי אשר העתון כותב עליו. הדברים הגיעו לידי כך שחברים מסויימים השתדלו להיות בקרבתי בשעת הסתערות או נסיגה, ואף העירו את תשומת לבי על כך. אלא שברבות הימים קהה העוקץ, וכתיבתי היתה מקור לבדיחות אינסופיות. התנדבתי לאיזו פעולה. ״אה״, העירו החברים בלחישה שנשמעה לארכה ולרחבה של הקנטינה הגדולה, "לאורי אין כבר חומר לכתיבה״. או, בחבשנו את כובעי הפלדה לפני צאתנו לפעולה, העיר פרדי לראובן: ״עוד חמש לירות בשביל אורי, ובשביל זה אנחנו שופכים את דמנו...״ ובמשך הזמן התפרסם הדבר בגדוד שאני הנני אחד מאותם ספסרי המלחמה המתועבים אשר קוראים עליהם בעתונים.