*
מכל רשימותי חביבות עלי ביותר אלו שנכתבו במלחמת 11 הימים בין שתי ההפוגות. הייתי גר אז, יחד עם חברי והג׳יפים שלנו, בפרדס. שכנתי שם בשוחה קטנה שחפרתיה בחפזון ושדמתה לקבר אשר לא הספיקו להעמיקו די צרכו.
בשוחה זו ישנו, אכלנו (ושתקנו, בינינו לבין עצמנו, בקלפים) עד שהזעיקונו לפעולה. היינו חוזרים, ישנים שעתיים-שלוש, יוצאים שוב, וחוזר חלילה. לישון - זה היה שיא התשוקות והשאיפות. היינו כולנו היסטריים למחצה, מצב שהוא אופייני לאדם שהנהו עייף עד מוות.
אלא שהפעולות, פעולות-הבראשית של ״שועלי-שמשון״, היו כה מיוחדות במינן, כל אחת בפגי עצמה, עד כי לא היתה לי כל אפשרות שלא לכתוב עליהן. כיצד כותבים ו תחילה הייתי מתגנב, שעה שישנו חברי, למשרדו הקטן של גדוד שכן, שהביא עמו מזכירה ומכונת-כתיבה לבסיסו הקרבי. הבחורה, בת-מושבה חמודה בשם עופרה, הרשתה לי לכתוב שם. וכך כתבתי במשך יומיים-שלושה כמלך עד שבא הסרג׳נט-מייג׳ר של אותו גדוד וגרש אותי משם בצרוף מלה רוסית.
מאז שכחתי את שארית ספקותי. כתבתי תוך שכיבה בשוחה, או בישיבה על אבן, או בעמידה ליד כיפת-המנוע של הג׳יפ, על פיסות נייר מכל הבא ביד, בשריד עלוב של מה שהיה פעם עפרון. פעם קרה לי שנרדמתי תוך כדי תאור פעולת-קרב מרתקת ביותר.
*
תשאלו - כיצד הגיעו הרפורטג׳ות למערכת העתון ? ואכן, זו היתה בעית הבעיות. רשימות קרביות - בדומה לפאלאפל - טובות כשהן חמות. אולם באותם הימים היה המרחק בין עיבדיס לתל-אביב רחוק מזה המפריד בין המאדים ובין כדור הארץ. הדואר הצבאי, שהוא מוסד הראוי לכבוד ולתהלה, לא יכול היה לעזור לי בתנאים אלה.
במשך הזמן פיתחתי טכניקה שלמה. הייתי מעכב את מכוניות-המשא שעברו בכביש, מבלי לשאול אם שייכות הן לחיל התותחנים