או לשק״ם, והייתי נותן לנהג את הניירות המקופלים. אם נסע לתל-אביב - מוטב, ולא - הייתי מסדר קומבינציות שונות בדרך, וחברים שונים - שוטרים צבאיים בבסיס, נהגים במוסך, סמלי תרבות נעים ונדים - דאגו איך שהוא שהנייר יגיע למערכת. פעם אחת נזקקתי אפילו לשרותו של כתב-צבאי אמיתי, מצויד בג׳יפ ובכתפיות, שישב לו אי-שם במטה החטיבה.
משונה הוא, אך אמת לאמיתה, שמכל רשימותי ששוגרו בדרך כה מפוקפקת - ומספרן עולה על מאה - לא אבדה אף אחת בדרכה. אות הוא לכבוד בו מתייחס חייל למכתבי חברו.
*
אודה ולא אבוש - לא פעם קנאתי באותם שזכו לתואר ״כתב צבא ההגנה לישראל״. כל ההנחות, כל האפשרויות ניתנו להם מטעם שלטונות הצבא, הם לא היו קשורים ליחידה קרבית שרבצה במשלטים, הם לא היו עמוסים בחובות צבאיות, את הידיעות קיבלו עם התקבלן מסי קציני המטה, לא היה להם כל קושי בהעברת החומר לתעודתו.
אך אחרי כל התקפה כזאת של קנאה הייתי נכנם לקנטינה הגדודית שלי, ובחוג חברי לנשק, על כוס בירה פחות או יותר קרה, באויר דחוס מעשן סיגריות וצ׳יזבאת, הייתי מרגיש את עצמי בטוב, והחומר היה מרחף באויר - חומר כה רב, כה עשיר, כה מגוון, עד כי ידעתי שלא אספיק לעולם להנציח אלא חלק זעיר ממנו.
ואז, בהתקבל פקודת-ה״היכון״, ואנחנו היינו מרכיבים את המקלעים על הג׳יפים ומכניסים את תיבת הכדורים לתוך הקופסה הגדולה, וחבר אחד היה שואל, מעט ברצינות ומעט בצחוק, אם לא שכחתי את בלוק-המכתבים ואת העט הנובע, לא הייתי מקנא עוד...