למרחב הדרום חזרה השלווה.
נדמו קולות הקרב. מחולון ועד חולייקאת שוררת דממה.
ורק לעת לילה, שעה שהלבנה מאירה את שדות-הקרב העזובים, שוב מיללים התנים, שוב מצרצרים הצרצרים, שוב לוחשת הרוח - כאז...
אותות הקרב האחרונים עוד מעט וייעלמו. העשב יצמח ויכסה את גדרי-התיל הקרועות, את כובעי-הפלדה העזובים, את מחסניות-המקלעים החלודות - עקבותיו של האדם הקטן אשר נאבק על האדמה הזאת.
והאדמה, גם פצעיה יגלידו. אט-אט ממלא החול את השוחות הפזורות בין הגבעות, השוחות בהן הטמינו חיילים אפורים את גופיהם מפני פגיעה, בהן האזינו לשריקת הכדורים ולצריחת הפצצות.
האוטובוסים נוסעים בכבישים. נוסעים משועממים מסתכלים בנוף החדגוני ולא יחושו כי כאן היה נטוש קרב, כי על תל זה הסתערה פלוגה של אנשים צעירים אל מותה, וכי בואדי ההוא התפתלו עשרות פצועים בכאבים, בהמתינם לחבריהם שיצילום...
*
בבית-קפה בתל-אביב, ליד קיוסק בגדרה. בקולנוע של רחובות נפגשים הלוחמים - אותם שחזרו.
הם יכירו זה את זה, גם בלי סמלי החטיבה. השם גבעתי נחרת בפניהם - אות החזית.
ילחצו ידיים, יחליפו מלים מעטות, וישתקו.
מזכרות מעטות נשארו להם. המדינה שקמה בדמם לא העניקה להם אותות-כבוד. תצלומים מטושטשים אחדים במגרה, צלקות