תפורות בגוף, פגיון או מסבחה על הקיר - זה כל אשר שרד להם מאותם ימים.
אולם הם לא ישכחו.
בפנים קודרות יאזינו לדבריהם של אותם המדברים כבר כיום על... המלחמה הבאה.
כי זכור זוכרים הם -
את שלא חזרו.
*
ברוזטה, בטאנטה, במאנסורה ובחארטום יושבים ההורים הוריהם של אלה אשר הרגנו. בחוצות קהירה מהלכים אותם שנפגעו מכדורי מקלעינו - ביניהם נכים, אולי קטועי-אברים.
בלבי התקווה שלא ישנאוני, כאשר איני שונא את המצרי אשר כדוריו פילחו את בטני.
שנוא לא שנאתים. ידעתי: הם עשו את אשר הטילו עליהם. כלוחמים רוחשים אנו להם את הכבוד שהם ראויים לו.
אמרנו - למען השלום אנחנו לוחמים. לנו לא היתה זאת סיסמא נבובה. האמנו בה בכל חום לבנו המעונה, עת עמדנו ליד גופותיהם הדוממות של חברינו.
אל נשכח.
והיה הדם לנו לאות.
*
כי המנצחים האמתיים - הם לא חזרו.
רבים נשארו בשדה. מקום קבורתם לא יוודע לעולם. אין מצבות על קברותם.
בלבנו נקים להם מצבות. ונזכור: הודות להם קיים הקיים. הם לא היו גיבורים. את המלחמה לא אהבו. את האויב לא שנאו. ובכל זאת ניצחו. ניצחו את הפלדה. ניצחו את הפחד.
בכוח האהבה.