פר ק א.
השעה היא עשר בערב.
ההכנות האחרונות ללילה מסתיימות.
באולם הגדול, הסמוך, בו שוכבים המקרים המסוכנים פחות, כבה האור. קול נערה אומר "ליל מנוחה", והמקהלה הגדולה של הפצועים עונה לה. אף כי לא ראיתי עדיין את פניו של איש מן השוכבים באולם, מכיר אני את כל הקולות, החל מקולו העמוק של שושו, קטוע הרגל, וכלה בלחשו הצרוד של עוזי, בן ה-17, ששיחק ברימון-יד גרמני ואיבד את עינו.
"...אז מה שרציתי לספר לכם", נשמע הקול הצעקני של שושו בדממה הפתאומית, "החובשת ההיא היתה נורא זהירה, ושאלה את הרופא אם אפשר להידבק בסים בבית-השימוש. אז הרופא אמר לה: בהחלט אפשר, אבל זה מאד לא נוח..."
קול דק ובלתי-מוכר לי צוחק צחוק פרוע. איש חדש, כנראה.
שאר הקולות מסתפקים באנחה מיואשת. הכל שמעו את הבדיחה הזאת לפחות תריסר פעם.
"אולי תשים כבר תקליט חדש?" תובע הקול החותך של בעל האולקוס. "האולקוס" הוא סרן, וטרם התרגל לשכב בין טוראים המלגלגים על מחלתו הבלתי-קרבית.
"תיכף תשמע!" מתעודד שושו. "ובכן שמעו - פעם נכנס אפסנאי גדודי אחד לבית זונות..."
"אוף, סתום בבר את החור שלך!" נאנח עוזי.
"רוצים לישון, ודי!" חוזרת אחריו המקהלה.