"אינבלידים עלובים!" מלגלג שושו, שאינו נכנע בנקל. "אפשר לחשוב שעשיתם משהו היום מחוץ לחרבן?"
"שקט, שקט ילדים!" קול האחות.
"בקבוק!" נזכר פתאום הסרן.
"גם כן חמור!" מתנקם בו שושו. "עד עכשיו היית עסוק, מה?"
"הוא המציא שיטה חדשה של הצדעה לקצינים היושבים על סיר". לוחש עוזי.
"לכו לעזאזל!" פוקד הסרן ועושה את צרכיו.
פה ושם חורקת מיטה והמוטל עליה נאנק תוך כדי חיפוש המצב הנוח ביותר לפצעיו.
דממה כבדה יורדת על האגף.
* * *
השעה היא עשר בערב.
האחות רחל נכנסת לקיטון של המקרים המסוכנים. היא רגילה להשאיר חדר זה לסוף הסיבוב, למען תוכל להקדיש זמן רב יותר לשנינו, המקרים ה"קשים".
לא שמעתי את צעדיה החרישיים, כצעדי חתול. בכל זאת מרגיש אני בהיכנסה. אי אפשר לשהות בחדר אחד עם רחל מבלי לחוש בנוכחותה. טבעה של רחל למשוך אליה את מבטו של אדם. אין היא יפה במיוחד, גם אינה צעירה ביותר. אולם יש בה משהו בלתי-מוגדר, מין הבעה של אשה הרגילה לכך שיישמעו לה.
בעינים עצומות למחצה עוקב אני אחרי תנועותיה הנמרצות,
ליד הפצוע השני. היא תוקעת את המדחום בין שיניו ונוטלת את ידו כדי לבדוק את הדופק. ההוא מוטל בלי תנועה. נשימתו חורקת כדלת אשר שכחו לשמנה זמן רב מדי. רק לפני חצי שעה הוכנס לחדר זה, אחרי ששכב יומיים בחדר הקטן ממול. שמעתי כי נורה בחזהו.
רחל מרפה מידו ורושמת משהו על הלוח התלוי ממיטתו. על