פניה האדמדמות הוסר-הבעה מוזר. היא מתאמצת למחוק מעליהן כל רגש. כך נראים רק חיילים, רופאים ואחיות. זוהי הבעתו של אדם היודע, כי חברו אבוד, והאומר לעצמו: "איני רוצה שזה ישפיע עלי". מעין טכסיס של התגוננות, שאינו מצליח לעולם.
"לשתות!" ממלמל הפצוע.
רחל עוברת אל ראשו ושמה את ידה הקטנה על מצחו הסמוק.
"עוד מעט!" היא לוחשת. שקרנית, אני חושב, הרי הרופא פקד עליך לא להשקותו גם טיפה אחת.
עתה מגיע תורי. אני מחייך. גם רחל מחייכת. יש סוד כמוס בינינו, בסודותיהם של הילדים בגן. נתקעה בראשי האמונה!!טפשית כי רק רחל מסוגלת לעזור לי להירדם, ושבלעדיה לא אצליח לעצום עין. אמונה ילדותית, מאותן האמונות הטרדניות המשתלטות להן בליבו של פצוע, מבלי שיבין מה מזורו. פעמיים בשבוע האחרון, כשאחות אחרת עבדה במשמרת לילה, קראתי לרחל עד שהוזעקה ממיטתה ונזפה בי קשות. בכל זאת היתה מרוצה. רוב הפצועים מתיחסים אל האחיות כאילו נמנו עם המכונות והמיתקנים, ויש משום סיפוק בטרדנותו של פצוע המבחין בין אחות אחת לחברתה.
"אני אוהב אותך!" אני ממלמל, שעה שהמדחום תקוע בין שיני וידה העדינה והקרה מונה את פעימות דופקי. לולא היתה ידי השניה קפואה, הייתי מלטף אותה.
"חנפן!" צוחקת רחל. היא יודעת שאין אני יכול לאהוב אותה כגבר. הפצוע קשה אינו גבר. הוא משול לילד קטן, אשר חושו המיני טרם התגבש. גוף הנאבק על חייו אינו יכול להפריש את המרץ הדרוש כדי לאהוב אשה. בכל זאת ניכר על רחל שהיא שמחה. אני ילד קטן, ואני אוהב אותה כמו את אבא ואמא. עכשיו היא אמי. אולי היא חושבת ברגע זה: פעם יהיו לי ילדים שיאהבו אותי כך כל החיים.
"כמה יש לי?" אני שואל.