הדברים שעה שקרו לנגד עיני. יתכן כי החום הוא הצובע אותם בצבעים כה חדים, עד כי גם הפרט הקטן ביותר מבצבץ מנבכי העבר ולובש משמעות זדונית.
ביום עולים ומבצבצים זכרונות יפים, - חברים מתלוצצים, נוף העובר ביעף על פני הג'יפים הדוהרים, קנטינה גדודית צוהלת, מעשים יפים ושובבים. אך בלילה מנקרים במוח זכרונות אחרים. לפעמים מנסה אני להשלות את עצמי שאני ישן וחולם חלום-בלהות, אך יודע אני שאינני ישן ושלא חלומות הן התמונות הללו.
אני נועץ את מבטי במנורה העמומה, כאילו מתחנן בפניה להצילני מפחד הלילה, מידי החושך. כל עוד יאיר האור לא ידבירוני החזיונות השנואים. יש להסתכל אל תוך המנורה, ישר אל תוך המנורה. שרירי העינים מתעייפים. אסור להרפות. העינים נאחזות באור הקטן, והאור נעשה מטושטש, מבריק ומתרחק, קרב ומתרחק ומהבהב, מהבהב, מהבהב...
* * *
...האור מהבהב, מהבהב, מהבהב.
אני נמצא במחנה "יונה" בתל-אביב. בחוץ מיללת הרוח, רוח פברואר המבשרת את סוף החורף, אך באוהל חם ושקט. רק רוח פרצים זעירה עוברת מתחת לידיעות ומשחקת לה במנורת-הנפט התלויה על המוט.
שוכב אני על מיטתי, לבוש בגדי-האמונים המלוכלכים, וקורא בפעם האלף ואחת את "במערב אין כל חדש" של רימארק. לאמיתו של דבר איני קורא כלל, רק עובר על פני השורות מבלי לתפוס את מובנן. עייפות איומה ירדה עלי, עייפות העושה אותי לאדיש. אין זאת רק העייפות הגופנית הרגילה של הטירון שעסק בחייו האזרחיים בעבודה שכלית והנדרש פתאום לעבור אמונים גופניים מפרכים. זה הוא חוכר אונים רוחני, תוצאת הזעזוע הנפשי הראשון