במשך שלושה שבועות השתתקה נפשי בכבלי המשטר המחניק של המחנה, התנגשה במציאות האכזרית של החיים בעדר, ללא רצון עצמי, כשכל כסיל אשר המקרה עשה אותו למם-כף יכול לדרום אותי כאוות-נפשו.
המם-כף... מתוך אנחה של הקלה נזכר אני שהמפקדים אינם.
המ הוזעקו באופן פתאומי כתגבורת לבית הקרן-הקיימת בבית"דגון. כמעט מחייך אני בהזכרי בהבעת-פניו הבהולה של מוסא, זה גיבור גיבורי הצ'יזבאת, כשהעמיסו עליו את הברן. לכאורה אסור לחייך. עוד מעט אצטרך גט אני לצאת לקרב הראשון. מה ארגיש אז? אולי תהיינה גם פני חיוורות כפניו של מוסאז כשסיפרו לי שלשום שרשקה המם-מם חטף כדור בפרצוף הרגשתי מין הרגשה בקיבה...
השלהבת במנורת הנפט מהבהבת בחוזקה, ורוח צוננת עוברת באוהל. מבלי לפנות יודע אני כי סאנשו נכנס.
"מה, השעה כבר שתים-עשרה?" אני סוגר את הספר תוך כדי פיהוק. נראה שהזמן חלף מבלי שארגיש בו.
"לא, רק אחת-עשרה!" עונה סאנשו בקול מוזר.
יש משהו בלתי-רגיל גם בתוכן המלים. הוא הרי קיבל חופשה עד חצות, וכיצד חוזר חייל שפוי בדעתו שעה תמימה לפני תום חופשתו, כשבחוץ בחורות ובתי-קפה וצ'יזבאת, ובפנים רק שיעמום v כמעט שיש בדבר משום בגידה או מעילה באימון, כי לא בנקל השגתי לו את שש שעות החופשה. מפקד הפלוגה, השנא שנאה עיוורת את קציני-התרבות והיודע כי הייתי "אינטליגנט" בחיי האזרחיים, הטיל עלי, כמקצוע צדדי, את עניני ה"תרבות" של הפלוגה. בתפקיד זח הצלחתי, לעתים קרובות, להגניב חבר אל מחוץ למחנה, באמתלה זו או אחרת. סאנשו יצא, באופן רשמי, כדי לדאוג לאקורדיון למסיבת יום הששי הבא. אם חזר שעה תמימה בטרם