"אחת שנראית בת עשרים ושתים או עשרים וחמש. הפנים קצת עגולים מדי, אבל גוף, יא חביבי, מין גוף כזה שרואים עליו תיכף שהוא מבין ענין." לרגע קט מהרהר סאנשו בהגדרה עמוקה זו.
"נו. גוז" ממריץ הצוציק.
"מה יש לדבר. היא מסתכלת בי ואני מסתכל בה, ואז היא ניגשת אלי ושואלת אם אני רוצה לקנות לה כרטיס. כמה? אני שואל. כרטיס אחד, היא אומרת. בחפץ לב, אני אומר. בינתיים חוזר עמוס. אני קונה שלושה כרטיסים ואנחנו נכנסים לאולם. עמוס יושב משמאל, אני מימין, ואותה אנחנו מושיבים באמצע. היא אומרת ששמה שושנה, ואני קורא לה שוש, והיא מחייכת, ואני מספר לה שחזרתי הבוקר מן הנגב ושמחר אני חוזר לשם. באמת? היא אומרת, ושמה את ידה על גבי, כאילו כדי להגן עלי, ואני אומר לה אין דבר, כולנו נמות רק פעם אחת, זה לא נורא כל כך, ואני מסתכל בעינים שלה כאילו היו תעודוודחופש לשבוע, ואז כבה האור והסרט מתחיל."
"על מה היה הסרט?" שואל עמום, שאלה של סתם.
"הסרט?" עונה סאנשו. "לא הסתכלתי. אני נשען קצת שמאלה ומרגיש שהיא לא נסוגה, ואז אני שם את היד, כאילו בטעות, על הברך שלה, והיא מכסה את היד במעיל, ואני מטייל על הירכיים שלה ובודק את גרבי המשי, והיא מתחילה גם כן, מה שאינני אוהב, אבל אני סולח לה, ובפעם הראשונה אני כמעט מברך את המלחמה המטונפת הזאת."
"אז מה הלאה?" חוקר הצוציק. עיניו הירוקות נוצצות, והוא נראה קצת מגוחך. אני מעלעל בספר ומעמיד פנים כאילו אינני מאזין, אך האמת היא שכולנו מקשיבים כאילו שמענו איזו בשורה עילאית. באותו רגע אנו מרגישים את עצמנו נורא חיילים.
"נו, הקולנוע נגמר", נאנח סאנשו. "אנחנו יוצאים. והיא שואלת אם אנחנו רוצים לשתות כוס קפה אצלה בדירה, ועמוס קורץ לי