בעין ואומר - בהחלט! אז היא לוקחת אותנו לרחוב בן-יהודה ומכניסה אותנו לדירה קטנה מרוהטת יופי. עמוס ואני שוקעים בכורסאות נהדרות והיא נכנסת למטבח להכין את הקפד* וכעבור כמה זמן היא קוראת לי שאבוא לעזור לה. עמום קורץ לי שוב ולוחש לי שאשאיר גם לו משהו לעזור, ואני נכנס למטבח וסוגר מאחורי את הדלת.
מה לאמר לכם, ההיא פשטה בינתיים את השימלה ולבשה חלוק של משי אדום מבריק, ואני מרגיש שקורה לי משהו. במטבח אין מקום לזוז, ובכל תנועה אני נוגע בה. פתאום אני רואה שיש לה טבעת נשואים. את נשואה? אני שואל אותה. כן - היא אומרת - אבל זה לא חשוב, בעלי איננו בעיר. הוא נעלם כבר כמה זמן, ובכלל אינו מתחשב בי. והיא מחייכת חיוך מן האוזן עד האוזן וחושפת את שיניה, ואני רואה את לשונה מתנועעת בין שיניה ודמי מתחיל לרתוח ואני אומר לעצמי - לכל הרוחות, מה איכפת לי שיש לה איזה בעל בורגני מטומטם. ההוא בודאי מסתובב עם איזו נקיבה ונהנה מן החיים, ואני הולך עוד מעט למות בשביל החמור המחורבן הזה. אז אני מחבק אותה והיא נדבקת אלי ואני מנשק אותה והיא מכניסה את לשונה לתוך גרוני עד שאיני יכול עוד לנשום, ואני מרגיש שהיא מתמתחת בזרועותי, ואיך-שהוא נפתח החלוק שלה והיא ערומה לגמרי ואני שוכח את העולם. עשית את זה פעם בעמידה?"
לרגע קט לא נשמע באוהל דבר מלבד אנחה עמוקה של הצוציק.
"בקיצור, אנחנו גומרים להכין את הקפה, ואני לוקח את המגש ואנחנו חוזרים לחדר השני ושותים את הקפה, ואני אומר לעמוס שיעזור לה אחר כך במטבח לנקות את הכלים, ובינתיים אנחנו מקשקשים על ההרפתקאות שכאילו היו לי בנגב. ההיא אומרת "אל אלוהים!" ו"באמת?" ו"בחייך!" ואחר כך היא מעירה שעוד